ר"ן מגילה כד

ר' יהודא מעשה בביתוס בן זונין וכו'. והא דתניא הכא. [דף כ"ד ע"א] מניחים תורה על גבי נביאים וכתובים ואין מניחים נביאי' וכתובים על גבי תורה אתיא שפיר לכל הני תנאי דהתם דלר' מאיר אסור להניח לפי שעה זה על גב זה כיון שאינן מדובקין אבל היכא שהוא מדבקן יחד כדי לשומרן מותר ואפי' לרבנן נמי דאמרי כל נביא ונביא בפני עצמן איכא למימר דאתיא שפיר דסברי איפכא מדר' מאיר דלדבק אסור אבל נביא על נביא מותר להניח ולר' יהודה נמי איכא למימר דאע"ג דאית ליה הכא נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן התם גבי להניחם זה על זה אין שום חילוק של קדושה ביניהם. ונראה דהלכה כר' מאיר דשרי לדבק כולן יחד מדעשה רבי מעשה כמותו:

אין מוכרין. לכתחלה:

אינו רואה סימן ברכה. באותן דמים:

וכן במותריהן. [אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו]. מכרו אחד מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת הדמי' קדוש' אחרת והותירו מהן:

אבל גבו. מעות מן הצבור לצורך ס"ת וקנאוהו ונותרו בידם מן המעות מותר לעשות באותו מותר כל חפצם שהרי עדיין לא בא לכלל קדושה:

אבל התנו. ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר ואע"פ שלא מכרו אותן ז' טובי העיר שאלו מכרו הן במעמד אנשי העיר אעפ"י שלא התנו יכולין הן לעשות בכל הדמים כל חפצם:

נותנין. להוציא את עצמם מן החשד. פרשא דמתא. בני העיר שוכרין רוכב סוס שהוא מזומן להן לשלחו אל מושל העיר כשיצטרכו:

[דף כ"ד ע"ב] חבר העיר. חכם המתעסק בצרכי הצבור. מתניתין אין מוכרין את של רבים וכו' אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי וכו'. רבינו אפרים פירשה בבית הכנסת של יחיד והוצרך לפרש כך משום דקשיא ליה דר' מאיר אדר' מאיר כיון דאמר ר' מאיר דאין מוכרים משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו על מה צריך תנאי הלא הוא עומד בקדושתו לעולם. ורש"י ז"ל פי' בבית הכנסת של רבים לרבים ומשום דנרא' כמזלזל כשמחליפין אותו ומסלקין את עצמן ממנו. ולי נראה מתניתין מילי קתני מעיקרא קתני' שאם מכרו בני העיר בית הכנסת לחלל על הדמים יש להם באותן דמים לעלות בקדושה כדקתני בית הכנסת לוקחים תיבה. ואם מכרו בית הכנסת להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן ובזו אסר ר' מאיר למכור את של רבים ליחיד אבל את של רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צורכן וכל זה בשלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שאלמלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אעפ"י שמכרוהו לחלל קדושתו על הדמים אפי' לשתות שכר באותן הדמים מותר ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על התנאי כשמוכרים אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים חוץ מד' דברים. הללו. [דף כ"ח ע"א] מפשילין. גודלין וה"ה לכל מלאכה אלא שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ידים וב"ה בית גדול הוא וראוי הוא לכך:

מפני עגמת נפש מניחין אותו לעלות עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואים שיזכרו את ימי בנינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם. גמרא במה הארכת ימים. באיזו זכות:

ואין מפשילין בתוכן חבלים. לאו דוקא נקט חבלים אלא כל מלאכה נמי אסורא למעבד בבית הכנסת דכל מלאכות קלות ראש הוא אלא להכי נקט הפשלת חבלים לפי שבית הכנסת רחבה וברחבה דרכן של בני אדם להפשיל חבלים הרב אבי ז"ל. [דף כ"ח ע"ב] ואין נאותין בהם. ואינו מתקשטין בהן:

על תנאי. על מנת שישתמשו בהם נראה שפירש רש"י ואפי' בישובן יכול אדם להשתמש בהן שבשעת בנין התנו בהן. ואעפ"י שעל תנאי שישתמשו בם הם עשויין:

אין מחשבין בהן כדמפרש ואזיל מפני שהוא קלות ראש ולא מהני ביה תנאי. ויש מפרשים על תנאי הם עשוים שבחורבנן לא יהיה בהם קדושה לשום דבר