ר"ן בבא מציעא ח

לעיל ולישתבע גזלן הוא וכמו שכתבו למעלה בתירוצו של ר"ת ז"ל וי"ל דאיכא בינייהו היכא דמחל לו על כל מלוה ישנה דלאביי חשיד משום מגו ולר' יוחנן כשר וקיי"ל כאביי דבתרא הוא וכן פסק הרי"ף ז"ל ואיכא למידק לאביי אי משום מלוה ישנה תפוס לטעון הכי והכי אית לי' עלי' דמהימן במגו דלקוח כד כדאמרי' בהנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא בפח"ה למה לי' למימר כלה שלי ומכאן למדו שאין לו לאדם לתפוס בשל חבירו למה שהוא ברשות חבירו לומר כך וכך יש לו עליו ואפי' בפקדון דאית' גבי דפקדון נמי ברשותי' דמארי מחית והנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא לא מרשות חבירו תפסן אלא מרשות הניזק בדוכתא דאכלי הנהו חושלא ולפיכך יכול לטעון עד כדי דמיהן וכן ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מודה מקצת הי' חבירו ולפיכך הי' זה נאמן עד כדי דמיו כי ההיא דתני' אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצת אלא א' כל זמן שטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיי' כ"כ הר"ז ואין זה מחוור דמ"ל אי תפסה ברשות חבירו או תפסה ברשות עצמו כיון דהשתא ברשותי' קאי ואיכ' מגו וכ"ד הראב"ד והרמ"בן ז"ל דבכל ענין נאמן וכ"ת קשי' שמעתי' למה למימר כלה שלי לימא דהכי והכי אית לי' עלי' לאו קושי' הוא דלמא נתן עיניו בטלית ורוצה זו לתופסו משום מלוה ישנה ולא חשיד אממונא משום הכי דלא תחמוד לאינשי בלא דמי' משמע להו אי נמי דלאו כולהו אינשי דינא גמירי וסבר דאי מודה לחברי' דדידי' הוא לא מהימן למטעון עלי' והא דאמרי' דמשום מלוה ישנה אומר כלה שלי לאו דדינא הכי אלא דאיהו טעי ומורי היתרא אבל וודאי מה דאית לי' זוזי גבי' חברי' ונקט מיני' משכון או פקדון לא מצי לעכובי' בחובי' ושיה' שלו דמאן שם לי' וכדאמרי' בפ' אלמנה ניזונות גבי ההיא כסתא דיתמי מאן שם לך אלא אמר לי' למלתא כצורתא בבי דינא וטעון על ההוא פקדונא כל מה דאית לי' גבי' ומיהמן בשבוע' עד כדי דמיו אבל במלו' ולוה יכול הוא לתפוס מה שיש לחבירו בידי' כנגד חובו ולומר בב"ד שאינו חייב לו כלום דחושבנא בעלמא כ"כ רבינו האי בתשובה ומיהו הרא"ה כתב דה"מ בשוין אבל אי אית לי' להאי עידיות ולהאי זבורית כיון דקיי"ל בפרק בתרא דכתובות דזה גובה וזה גובה אינו רשאי לכפור ויש עוד חלוק בין מלוה לפקדון דמי שיש לו מלוה אצל חבירו רשאי לתפוס משל חבירו כנגדה ואינו כן בפקדון דדלמא ההיא פקדון איתניס ולית לי' גבי' חבירו כלום ולא מידי ומיהו אי טעין הנפקד להד"מ רשאי המפקיד לתפוס כנגדו ואין לחוש דדילמא איתניס דהא אמרי' בעובדא דהאי רעיא דשכנגדו נשבע ונוטל ואמאי ליחוש דילמא נאנסו אלא ש"מ דכל האומר להד"ם כאומר לא נאנסו דמי דאי איתא דנאנסו הוי פטור נפשי' בקושטא דומי' דמאי דאמרי' בפ' שבועת הדייני' דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי

לא צריכא דאשתיק ולבסוף צווח כו' נ"ל דבעי' ה"פ דוודאי פשיטא לן דהא דאשתיק ולבסוף צווח איכא למתלי' בהודאה כיון דאשתיק ואיכא למימ' דלאו הודאה הוא כיון דלבסוף צווח אלא הכא קמבעי' לן כיון דוודאי טלית זו מתחילה בספק היתה עומדת שלא היינו יודעי' של מי הוא וכיון שכן אף ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה או דלמא כיון דקצווח ואיכא למימ' דהא דאשתיק לאו משום הודאה הוא ואין תולין לומר שמא הודה לפי שטלית זו מתחלה לא היתה מוטלת בספק דאנן סהדי דמאי דתפוס האי דידי' הוא ומאי דתפוס האי דידי' הוא וכיון שכן אין ספק הודאה מוציא מידי וודאי ואם תרצה תפרש דכי אמרי' או דילמא כיון דקא צווח וכו' הכי קאמר שאפי' נאמר שטלית זו בספק היתה מונחת בתחלה אין מעמידין אותה בחזקת זה שתקפה משום דליכא לספוקי בהודאה כלל ומ"מ כי אמרי' כיון דאשתיק אודוי' אודי ליה לומר שאפשר לתלות בהודאה וכיון שהטלית זו בספק היתה עומדת מתחלה אף בספק הודאה סגי' לי' אבל אלו היינו תופסי אותם בתחלה כאלו היא של שניהם בוודאי הדבר ברור שאין זו מעמידתה בחזקת התופס ובסמוך תראה בהא דבעינן לקמן הקדישה בלא תקפה מה הביאני לפרש כך

קא חזו לי' רבנן איכא מאן דדייק דדוקא בפני ב"ד אבל תקפה בפני עדים ואשתיק אע"ג דהדר צווח לא משגחינן בידה דאודוי אודי לי' ולפ"ז הא דקאמר ר' נחמן תניא כו' אבל אם היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן המע"ה הו"מ לדחויי כגון שתקפה בפני עדים אלא דאפשר דאי הכי פשיטא אבל הרשב"א ז"ל סובר בהיפך דדוקא בפני ב"ד הוא דבעי צווח לפי שהוא מקום המשפט אבל שלא בפני ב"ד מימר אמר כי ליכא אינש למידן דיני מאי נצווח דמאן דאית ליה לבי דינא אזיל והתם מגלי טענתי'

והאי אמר בדמי אגרתי' ניהלי' דאמרי' לי' וכו' איכא מ"ד דדוקא כי טעין הכי הוא דלא מהימן משום דריע' טענתי' הא אי אמר מתקף תקפה מנאי מהימן וטעמא דמלתא דכי היכי דאמרי' דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כל היכא דאיכא ראי' לא מהימן למימר לקוחים הם בידי לפי שאין תפיסתו מוכחת שהן של תופסן אף טלית זו כיון שבתחלה הי' מתעצמי' עלי' אין תפיסתו מוכחת דאודוי אודי לי' וא"ת א"כ האי דאמרי' דאגרה ניהלי' ליהמני' משום דאי בעי אמר מתקף תקפה מינאי ומהימן וי"ל דהל"ל כמו במקום עדים דאנן סהדי דלא אגרה דחשי' לי' וא"כ הו"ל מיגו במקום חזקה ולא אפשיטי' בפ"ק דב"ב והלכך ה"ל קולא לתובע וחומרא לנתבע ולפ"ז אי אמר אגרתי' ניהליה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י נאמן אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ט מהלכות טוען ונטען דאפי' אמר מתקף תקפה לא מהימן

ואת"ל תקפה א' בפנינו אין מוציאין אותה מידו וכן קשה טובא מאי קא מבעי' לן והיכי ס"ל דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי והאי תקיפה לא מהני אלא מטעם הודאה ובהקדישה היכא שייכא ביה הודאה תירצו בתוספות דהכי קא מבעי' לן מי אמרי' דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיון דאקדשה בפנינו ה"ל לצווח כאילו תקפה ומסרה לאחר ומדאשתי' אודוי אודי לי' או דלמא סובר השתא מיהא לא תקפה וכל שלא תקפה מאי אצווח:

ואין זה מחוור דהא מייתי ראי' מספק בכורות והתם ליכא למימר שתק ולבסוף צווח וליכא למידן בי' משום הודאה כלל לפיכך נ"ל דה"פ דשמעתא את"ל תקפה א' בפנינו מוציאי' אותה מידו הקדישה אינה מקודשת שכיון שאין מעמידי' אותה בידו משום ספק הודאה זו אלמא שאנו תופסי' אותה כאילו היתה מתחלה בודאי חצי' של זה וחצי' של זה וכיון שכן פשיטא לן דהקדישה אינה מקודשת דה"ל כמקדש ממון של חבירו לגמרי ועוד שכיון שתאמר שהוא של שניהם בודאי או מן הספק כיון שאין מעמידי' אותה ברשות התוקף אלא בהודא' גמורה כאילו היתה של חבירו בודאי הרי אין לו לזה חלק כלל באותן חצי' כדי שתהא מקודשת מכחו אבל ת"נ דתקפה א' בפנינו אין מוציאין אותה מידו אלמא אין אנו תופסים טלית זו בתחלה בוודאי כאילו היתה של שניהם שא"כ האיך מעמידי' אותה ברשות התוקף מפני ספק הודאה זו שאינה אלא ספק וכמו שכתבנו למעלה א"ו אף בתחלה אנו רואי' אותה בספק לכ"א וא' אלא שאין מוציאי' כל חצי וחצי שבה מרשות התופס דמספיקא לא מפקינן ומ"ה איכא לספוקי בהקדישה כי לא תקפה מאי ואפי' לא שתק חבירו אלא צווח דכיון דממון זה בספק של שניהם הוא עומד ועדיין יש לכ"א וא' איזה דין אפי' בחצי האחר דאפי' ספק הודאה זו מהני לי' דוקא לגבי הדיוט לא מפקינן מרשות התופס לפי שאין כחו חל ברשות חבירו דמחוסר תקיפה ומסירה אבל רשות גבוה בכל מקום הוא חייל ולא מחסרא בי' מסירה וכיון שממון זה בספק הוא עומד חייל עלי' הקדש ומספיקא לענין איסורא דכמאן דתקפה בדינא להדיוט דמי או דלמא כיון דהשתא מיהא הא לא תקפה ואינו שלו לשום דבר אף לענין הקדש אינה מקודשת מכחו ומייתי ראי' ת"ש מספק בכורות ומשום דממונו של כהן הן קצת דאי תקפו כהן אין מוציאי' אותה מידו ובספק הן מוטלין מתחלתן אע"ג דלענין ממון הדיוט אין מוציאין אותו מרשות התופס' רשות גבוה הבא מכח ממונו של כהן חל אפי' ברשות של ישראל דתופס אותה אף כאן את"ל דתקפה אין מוציאי' מידו כיון שבספק שניהם היא עומדת ואפי' לא תקפה הרי הוא בספק כ"א וא' אע"ג דלגבי ממון הדיוט אין מוציאין כל חצי וחצי שבא מרשות התופס דוקא לגבי הדיוט הוא משום דמחוסר תפיסה אבל רשות גבוה בכל מקום הוא חל מספק כיון שבספק הוא עומדת וממון כל א' וא' הוא דאי תקפו אין מוציאי' מידו ודחינן דתקפ' קדושת בכור קאמרת התם לאו מכוחו של כהן קדושי' דלעולם אימא לך תקפו כהן מוציאי' אותן מידו וכיון שאינו ממונו כלל לשום דבר היאך הוי קדושי' מכחו אלא התם שאני דקדושה הבאה מאלי' הוא ומעולם לא הי' להם חזקת היתר ואסורי' מאליו הוא בא אבל הכא שצרי' לבא מכוחו של המקדיש לעולם אימא לך דאפי' אם נאמר תקפה א' בפנינו אין מוציאי' אותן מידו הקדישה אינה מקודשת כלל כנ"ל

ע"ב לעולם אימא לך תקפו כהן כו' וסלקא שמעתא הכי מהא שמעי' דכל ספק ממונא דקי"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע אי תקפה תובע בפנינו או בפני עדים מפקינין מיני' דאוקי ממונא בחזקת מארי' ותקיפה בכה"ג לא מהני הלכך בכל תיקו שבתלמוד ובכל ספק ממונא שתקפה התובע מפקי' מיני' וכן נראה דברי הרי"ף שכתב בההיא דבעי' לן בס"פ השוכר את הפועלים ליסטים מזויין כנגד רועה מזויין מהו וסלקא בתיקו וכתב ז"ל ואפי' רועה מזויין פטור י' וא"ת היכא אמרי' בכל ספק ממונא אי תפס התובע מפקי' מיני' והא אמרי' בפר' האשה שנתארמלה זמנין דתפסה מאתים ואמרה בתולה הויא והא דלא אעברי קמאי איתנוסי הוא דאיתנוסי אלמא דתפיסה בספיקא דממונא מהני ולא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מארי' וי"ל דהתם טעמא דמלתא דמלתא דעבידא לגלויי ובמלתא דעבידא לגלויי לא מפקי' ממונא מרשות התופס כדי להעמידו בחזקת מארי' קמא וראי' מדאמרי' פרק המקבל ההוא שטרא דהוי כתי' ביה שנין סתמא מלוה אמר חמש ולוה אמר ג' כגון שקדם המלוה ואכל לפירי ואסיקנא דפירי בחזקת אוכליהן קיימי ואקשי' והא קי"ל הלכתא כוותי' דר' נחמן דאמר חזקת בעליהן עומדת ומפרקי' התם לאו מלתא דעבידי לגלויי הוא אבל הכא מלתא דעבידי די לגלויי הוא דרוב הנשאת בתולה אית להו קלא אטרוחי בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן אלמא דבמלתא דעבידי לגלויי שבקי' ממונא ברשותא דמאן דתפס ולא מהדרי' לי' למארי קמא וא"ת דהא אמרי' בפ' האשה שנתארמלה שנים החתומי' על השטר ובאו שנים האחרים ואמרו כתב ידם הוא, אבל אנוסים היו נאמני' ואם כת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמני' ואקשי' ומגבי' בי' והא תרי ותרי נינהו ואסיקנא דלא מיקרע קרעינן לי' ולא אגבי' מגבי' לי' אלא אי תפס לא מפקי' מיני' ואמאי והא התם לאו מלתא דעבידי' לגלוי הוא דתרי ותרי נינהו ותרי כק' והו"לל אוקי ממונא בחזקת מארי' ולא תיהני' בי' תפיסה י"ל דכל תרי ותרי, לא אמרי' אוקי מלתא אחזקת קמא משום דכל תרי מנייהו סמכי' בוודאי ואינו בדין שנוציא ממון מרשות התופס כיון שב' עדים מעידי' כדבריו ואף לענין אסורי' הדין כן דכל היכא דאיכא תרי ותרי לא אמרי' אוקי מלתא