ר"ן בבא מציעא סד

שם ואי בעית אימא שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי כתב הר"ח ז"ל דמהא שמעינן דמילת' דידיעא לתרי שותפא בשותפותא אע"ג דאיתא ברשותא דחד מיניהו לא יכול למיטען החזקתי וקיי"ל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי ולפ"ז אפי' טען ברי ואמר לקוח הוא בידי לא מהימן דכיון דשותפין כה"ג לא קפדי אהדדי הו"ל כאילו איתא לההוא מידי ברשותא דתרוייהו וכן כתב הרי"ף ז"ל בריש בבא בתרא והביא ראי' לדבר מדאמרי' התם גבי פסקא דאם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפיל לרשותא דחד מיניהו: א"נ דפנינהו חד לרשותא מ"ד להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראי' קמ"ל דלא והראב"ד מוסיף בה דברים לא מבעי' אי אמר לקוח היא בידי דעקר לי' לשותפותא לגמרי דלא מהימן אלא אפי' מודה דאית לי' בגווי' רבעא או תילתא לאו כל כמיני' דכיון דסתם שותפות למחצה לא מהימן לאגרועי מפלגא מידי תדע דהא הכא אע"ג דידעינן דשותפי נינהו בהנך אבנים לא ידעי' דהוי יד שניהם שוה דהא אפשר שזה ראוי ליטול כל השלימות משום דבחבטא נפל: ואי נמי איפכא וא"ה לא מהני' לי' חזקתי' לומר בחבטא נפל ושלימות שלי ואפי' כדטעין הכי בבריא כיון דמידי דשותפתא הוא ולא ידוע אי דמר חולקים ולזה הסכים הרשב"א ז"ל דכיון דשותפין לא קפדי אהדדי הו"ל חצר של זה ושל זה בחצר שניה' או בסימטא ומאי אולמי' דהאי מהאי: ומיהו כל ה"מ דוקא כגון דאיכא עידי ראה אבל ליכא עידי ראה מתוך שיכול לומר לא הי' דברים מעולם יכול לומר החזרתי ולקחתיו ממך: וכן כתב הר' יוסף הלוי מיג"ש

שם כדאמר ר' נחמן בשיש עסק שבועה בניהם מינה שמעינן אפי' בשמא דלא ריע' טענתי' כי האי דלא הו"ל למידע אמרי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם

שם מתניתן הבית והעלייה כו' ונפחתה העלי' כו' כתב רש"י ז"ל דלא גרסי' הכא של שנים דלאו בשותפין עסקינן אלא בשוכר ומשכיר וכדאיתא בגמ' וכן כתב הרי"ף ז"ל מתניתן בשוכר ומשכיר היא וכן עיקר דדינא דשותפין הא תני. לה בסמוך דתנן ואמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות ותרתי בשותפי למה לי אלא וודאי בשוכר ומשכיר בלחוד הוא ומשום דדמי' לשותפי עריב להו בהדייהו ואחרים דקדקו עוד דבשוכר ומשכיר בלחוד הוא מדאמר ר' יוסי תחתון נותן תקרה ועליון נותן מעזיבה ואמרו בגמרא משום דמעזיבה אשווי גומות ועליון בעי אשוייהו ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרי' בפרק השואל דעל השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט הוא אבל בשותפין וודאי תחתון נותן את הכל וראי' לדבר מדתנן גבי בית ועלי' שנפלו דשניהם חולקין בעצים ואבנים ובעפר והיינו משום דתחתון נותן תקר' של עלי' ומעזיבה של תחתונה ואלו הי' עליון נותן מעזיבה בתקרה של תחתונה הי' לו ליטול מן העפר יותר מחבירו א"ו מדתנן חולקין ש"מ כדכתיבנא

שם אי דאמר לי' סתם אוגר לי' עלי' אחריתא אית לי' עלי' וקנו מיני' אי נמי קביל מיני' אגרא ע"כ לוגר לי' עלי' אחריתא ואי נמי לא קנו מיני' ולא קביל אגרא דלא אשתעבד לאיגורי א"נ דלית לי' עלי' אחריתא כיון דל"ל לא מצי לאישתעבודי שאין אדם מקנה מה שאינו שלו אלא א"כ שעבד לו נכסיו בפי' א"ה שוכר לא מחייב באגרא אי לא מוגר עלי' אחריתי

שם דאמר ליה עלי' זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך כו' כי הא דאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד כו' וא"ת והא לא דמו אהדדי דגבי בית ועלי' נפחתה העלי' והבית קיים ואפ"ה אמרינן דחייב להעמיד לו ואילו גבי דלית כה"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים לא אמרינן שיאכל פירות הפרסק תירץ הרשב"א ז"ל דאנן לא אייתינן לה אלא לומר דלישנא יתירא לאסופי שיעבודא קאתי ומ"מ הכל לפי מה שהוא ענין דלגבי פרסק כיון דאיכא לאוקמי יתורא דלישנא שיעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת לא מוקמי' לי' לומר שיאכל פירות הפרסק אם תעקור הדלית שזה שיעבוד גדול הוא ואין לך בלשונו אלא מועט שבשיעבודין אבל כאן שאי אפשר לפרש לשונו דליחייב להעמיד בית כל זמן שהעלי' קיימת שהרי אי אפשר שתתקיים העלי' אלא בקיומו של בית מ"ה אמרי' דע"כ בית שיעבד לי' לעלי' דאי נחתא ליחות בחדא עוד כתב ז"ל שדומין הן לגמרי דמתניתן נמי תחתון נתקלקל דהיינו תקרה של בית שהוא תחתונה של עלי' הילכך כי היכי דאמרי' גבי פרסק שחייב להעמיד תחתון כ"ז שעליון קיים ה"נ במתניתן צריך להעמיד בית כל זמן שעליהן דהיינו עלי' קיים וכתב הוא ז"ל שלפי לשון ראשון אפי' נפלו כותלי עלי' ותקרת בית קיימת חייב להעמיד לו עלי'. ולפי לשון שני דוקא בשנפחת התקרה בלבד אבל אלו נפלו אף כותלי העלי' לא מחייב

מתניתן הבית והעלי' של שנים שנפלו ואמר בעל עלי' לבעל הבית לבנות כו' וא"ת ולמה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות בשלמא רישא איהו לא שיעבוד נפשי' כיון שאמר זו אלא דשיעבדו לבית אלא סיפא יכפוהו לבנות כבר הוקשו זה בירושלמי דאמרי' התם שמענו שאין כופין כלומר ממתני' שמעינן הכי דקתני והוא אינה רוצה לבנות אלמא אין כופין אותו ומקשי' והא תני' ר"ח כופין ומתרצינן לא פליגי מאן דאמר כופין בשישנו ומאן דאמר אין כופין בשאינו כלומר בשהלך למדינת הים דבכה"ג אי אפשר לכפותו שאין ב"ד ירדין לנכסיו שלא בפניו: ומ"מ שמעינן מינה דכל שישנו כופין אותו לבנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דהתם בירושלמי סברי כר' אחא שר הבירה דאית לי' שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפי' מן התקנה כדמוכח בפרק הכותב אבל אנן ס"ל כר' נחמן דאמר התם נפרעין ומן התקנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל ממונו של חבירו והולך לו למדינת הים ואם איתא דבישנו כופין אפי' בשאינו נמי כופין אלא דסברא דגמרא דילן הוא שאין כופין אותו כלל שאין לבעל עליי' שיעבוד אלא על הבית אבל לא נשתעבדו לו נכסיו שנכוף אותו לבנות בע"כ וכן דעת הרא"ה ז"ל

וממאי ודילמא הך קמייתא משום שחרותא דאישתא הוא: וא"ת א"כ אפי' כי בנה עליון בית ועלי' על גביו למה יורד ודר למטה דאע"ג דהוא אינו נהנה מ"מ הרי בעל הבית חסר משום שחרירותא דאישתי וכל שזה חסר אע"פי שזה אינו נהנה כתב הריא"ף ז"ל בפרק כיצד הרגל שהוא חייב: לפיכך כתב הרשב"א ז"ל דמיהא שמעינן דכל זה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר פטור שאינו אלא כמונעו לכנוס בביתו שהוא פטור: והביא עוד ראי' מדתנן בפרק המקבל המקבל שדה מחבירו ומשזכה בו הובירה חייב ואמרי' טעמא משום דדרשי' לשון הדיוט שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא הא בלא"ה פטור וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל

ע"ב אין לו לזה ולא לזה מאי פרש"י ז"ל ובעל הבית רוצה למכור הקרקע ולא מיחוו' דמאי קמבעי' לי' והיכא לימא לי' תנא דבריית' בהא אין לו לבעל עלי' בקרקע ולמה יפחות בעל עלי' בשביל שזה רוצה למכור ימכור ולאחר שיבנה לוקח את הבית יבנה את העלי' כשירצה אלא ה"פ אין לו לזה ולא לזה ובעל הבית רוצה לזרעה מש"ה ס"ל לתנא דברייתא שאין לו בקרקע כלום לפי שאין לבעל עלי' זכות אלא באויר שעל גבי הקרקע אבל לא בקרקע עצמו

שם מתניתן הכותל ואילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשל' פי' דוקא כשבנאו כראוי הא לא בנאו כראוי חייב דתני' בתוספתא נפל הכותל מחמת הזועות מחמת הרוח מחמת הגשמים אם בנאו כדרכה פטור ואם לאו חייב וכי תנן פטור בין בנזקין בשעת נפילה ובין בניזקין דאחר נפילה בשעת נפילה משום דבאו כדרכה ואנוס הוא לאחר נפילה נמי כל שלא הי' לו זמן לסלקן אנוס הוא ואפי' בשהי' לו שהות משכחת לה, דפטור במפקיר נזקיו דקיי"ל דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור אבל בשנתנו לו זמן ונפל לאחר זמן חייב לשלם בין בנזקין דשעת נפילה ובין דלאחר נפילה בשעת נפילה דפושע הוא לאחר נפילה אפי' במפקיר נזקיו חייב דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב

קי"ח ע"א אם משקבל עליו אמר לו הילך יציאותך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו דייקינן בגמרא מדקתני הילך יציאותך ולא קתני אם משקבל עליו לחוד ש"מ דבדפנינהו עסקי' הא לא דחוי' קא מדחי לי' וכיון שכן משמע דוקא בפנינהו בפניו דכיון דהו"ל למחזי כי פנינהו ולא מיחה מוכחא מילתא דלאו לדחוי' איכוון אבל שלא בפניו לא ויש שדקדקו מדתנן גבי השוכר את הפועל לעשות בתבן ובקש אם משקיבל עליו וכו' ולא קתני הילך יציאותיך ש"מ דלא בעינן פנינהו אלא ברישא לחוד וטעמא דמילתא דהתם הוא דאיכא למימר דחוי מדחו לי' לפי שאין דרך לפנות מיד סמכי' אדעתי' שעדיין יש לו שהות לחזור בו ובימים שבנתי' דחוי' קא מדחי לי' אבל בפועל ראוי לומר כן שכך דרכו של פועל להוליך לביתו משקבל עליו הילכך הו"ל כאלו פנינהו לאלתר באפי' וגמר ומקנה וכן דעת הרשב"א ז"ל ואין זה מחוור דמדעבדי' בגמ' צריכותא מתרויהו ש"מ דשוו אהדדי דאי לא הא כל חדא וחדא למילתא איצטרכא אלא ודאי אפי' בפועל נמי כל היכא דלא פנינהו דחויי קא מדחי לי' ויש שלמדו מכאן דמי שיש בידו משכון מחבירו ודוחקו לפדותו ואמ' לו הלה יהא משכון שלך דלא קני דדחוי מדחי לי'

שם וכמה זמן ב"ד אמר ר' יוחנן זמן ב"ד ל' יום מיהא שמעינן דסתם זמן ב"ד ל' יום הוא הלכך מלוה שבא לגבות חובו בב"ד שצריך תחלה דליתבעי' ללוה כדאיתא בגט פשוט אם ביקש, לוה מב"ד שיתן לו זמן כדי שיפרע נותנין לו ל' יום ואע"ג דתנן בהחובל מעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובאת לפני ר' עקיבא וחייבו כו' ואמר לו תן לי זמן ונתן לו ומקשי' ומי יהבי' זמן לחבלות ומתרצי' ה"מ לחבלה דחסרי' ממון אבל לבושת דלא חסרי' ממון יהבי' זמן שמעי' מיני' דהיכא דחסרי' ממונא לא יהבינן לי' זמן ובעל חוב וודאי הא חסרי' ממונא לאו קושי' היא דחובל שאני והיזק שאני דהיזק בידים הילכך כל היכא דחסרי' ממונא קנסינן לי' ולא יהבינן לי' מן אבל הלואה דמדעתי' דנפשי' אוזפי' נותנין וכן דעת הגאונים ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהל' מו"ל: מיהו כתב הר"ח ז"ל דה"מ למי שהלוה סתם כלומר שהתנו עמו שיפרענו כל זמן שירצה אבל הקובע, זמן ידוע והגיע זמנו ולא פרעו אין נותנין לו זמן אחר והבי' ראי' מדאמר אביי בפרק, כל שעה גבי פלוגתייהו דאביי ורבא בבעל חוב אי למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה ואמר אביי כיון דמטי זמנייהו למגבי' ולא פרעי' איגלאי מילתא למפרע דברשות מלוה קאי אלמא לא קבעינן זמן למאן דקבע זמן שא"כ היכא אמרי' שברשות מלוה הוי קאי אבל דברי הרי"ף ז"ל מטין בתשובתו דבכל מלוה קובעין זמן וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל

אבל סיפא כו' דאמרי אינשי ממרי' רשותך פארי איפרט אימא שומעין לו קמ"ל ופרש"י ז"ל דטעמא דמילתא משום דרחמנא אמר ביומו תתן ומה שפסק עמו משמע דהיינו מעות ולא מיחוור אלא עיקר טעמא משום דאומדן דעתא הוא שלא מסר נפשו פועל זה על דעת שיקח קרקע או כלים לעתותי ערב בשכרו ויצטרך למוכרן

והוי יודע שג' דינין לענין תשלומין בעל חוב ונזקין ושכיר ב"ח כל היכא דאית לי' זוזי יהיב לי' בע"כ ולא מצי יהיב לי' ארעא כדאמרי' בפרק הכותב ודאי דאמרית' משמי' דרבא האי מאן דמסיק בי' חברי' זוזי ואית לי' ארעא ולית לי' זוזי אמרינן לי' זיל טרח וזבין ואייתי זוזי אמר לי' האי תולה מעותו בעובדי כוכבים הוא הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן טעמא דל"ל זוזי הא אית לי' זוזי יהיב וכן נמי אי אית לי' זוזי ואית לי' מטלטלי יהיב זוזי כדאמרי' בריש המוכר פירות ואי ל"ל זוזי לשקול תורא הא אית לי' זוזי לא שקיל תורא וכן נמי אי אית לי' קרקע ומטלטלין ולית לי' זוזי כתבו הגאונים ז"ל דיהיב מטלטלין זהו דינו של בעל חוב אבל ניזקין אפי' אית לי' זוזי משלם מאי דבעי אלא דאי מגבי' לי' ארעא יהיב לי' עידית דמיטיב שדהו כתיב ואי יהיב לי' מטלטלין אפי' סובין דכל מידי דמטלטלין מיטיב הוא אבל בשכיר לעולם יהיב זוזי ואפי' לית לי' אמרי' לי' זיל טרח וזבין דעל דעת כן נשכר: