ר"ן בבא מציעא סג

קט"ו ע"א אלמנה בין שהיא עני' ובין עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי ר"י וקי"ל הכי כסתם מתני' ואפשר דאע"ג דכתי' לא תחבול אפי' חוץ לבית אסור למשכנה דלמסקנא אפי' בחוץ מקרי חבלה וכמ"ש למעלה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה ולוה שאפי' בשעת הלואה אין ממשכנין אותה ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי הוא כמוכרת ושרי וכ"ש לר' שמעון דמפרש טעמא דמתוך שאתה חייב להחזיר לה אתה משיאה שם רע דלא שייך האי טעמא אלא שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה אינו חייב להחזיר וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל: וכן בכלים שעושין בהן אוכל נפש כתב הרב ז"ל שאפילו בשעת הלואה אסור ואינו מחוור: וכן דעת הרשב"א ז"ל דבשעת הלואה שרי בכולהו

שם חבל רחים לוקה אחת. וא"ת כיון דסתם חבלה מתוך הבית משמע כדמוכח סוגין דלעיל' ילקה נמי משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ולא מצית אמרת כגון שמצאתו בדרך ונתחו עסקינן דבכה"ג אפי' חדא לא לקי דלא יחבול כתיב ומתוך ביתו משמע י"ל דאה"נ דלקי משום לא תבא אל ביתו אלא הכא לאווי דמייחדי גבי רחיים קא מני אבל לא תבא אל ביתו דאיתי' בשאר כלים לא חשיב לי' וכ"כ למעלה דאפשר דלמסקנא דסוגין דלעיל חבלה אף בחוץ משמע ולפ"ז מתוקמא שפיר שמעתתא כפשטא ואיכא למידק אשמעתא היכי אמרי' גבי רחיים ורכב וכן בנא ומבושל לקי שתים או שלש למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' והא כיון דליכא אכולהו אלא חד לאו לאו שבכללות הוא ולא מחייב אכולהו פרטי אלא חדא דתנן בפ"ק דכריתות כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחת ואחת דברי ר' ישמעאל וחכמים אומרי' אינו חייב אלא אחת ופרישנא טעמא דרבנן משום דאין לוקין על לאו שבכללות ורבי ישמעאל דמחייב על כל אחת ואחת משום דמייתרי לי' קראי הוא כדאיתא התם הא לאו הכי: אעפ"י שפרט לך הכתוב אסורין הרבה לא מחייב אכולהו אלא חדא ודכותה נמי אמרינן התם גבי אכל לחם קלי וכרמל וכן במעשר דגן תירוש ויצהר דלא לקי אלא חדא אי לאו משום דאיכא ייתורא: ותרצו בתוספות דלעולם כל שפרט לך הכתוב אסורין הרבה בלאו אחד חייב על כל אחד ואחד אע"ג דלא מייתרי קראי לפי שכל אחד מהם שם בפני עצמו הוא והתראתו חלוקה והא דבעינן ייתורא גבי חלב וכן במעשר משום דשם חלב ושם מעשר ושם חדש אחד הוא משא"כ הכא דרחיים ורכב כל אחד שם בפ"ע הוא והתראותיהן חלוקת וכן בזג וחרצן הילכך אע"ג דלא מייתרי קראי לוקה על כל אחד בפני עצמו: ואי קשי' לך הא דאמרי' בעשרה יוחסין גבי לאו דאלמנה גרושה חללה זונה דאי לאו דאשכחן שחלוקה גרושה מאידך בכהן הדיוט לחיובי על כל חדא לא לקי אכולהו אלא אחדא משום דבלאו אחד נאמרה אעפ"י שהן שמות חלוקין י"ל דשאני התם דחד גוף הוא הילכך ליכא לחיובא בגוף אחד בעבירה אחת לאוין הרבה אי לאו דרביי' קרא והרמב"ן ז"ל כתב ד"א בזה בספר המצות שלו ומה שכתבנו נראה יותר מחוור והוא דעת התוס'

קט"ז ע"א תניא כוותי' דר' יוד' כו' ה"ג רש"י ז"ל וכתב דתרוייהו מסייעא לרב יודא אבל כל חדא באנפי נפשי' לא סייעתא הוא וכמו שכתב בפירושיו אבל ר"ח ז"ל גורס תני' אידך וכך היא ברוב נוסחאות לכך פירשו בתוס' דמקמייתא בלחוד מסייעין רב יודא דבשלמ' לדידי' משום הכי קתני חייב שתים ה"נ מחייב שתים אבל לר' הונא קשי' דממ"נ נפשך אי מרחיים ורכב ילפי' לחייב שלש ואי לאו מרחיים ורכב ילפינן לה לא לחייב אלא חדא משום כי נפש הוא חובל (צ"ל או ברחים ורכב ועיין במהרש"א) רחים ורכב ללקי ארבע שתים משום רחים ושתים משום רכב אלא ע"כ לא מחייב משום כי נפש הוא חובל בכלים הרבה אלא חדא הילכך כי קתני חייב שתים משום דהוקשו כל הכלים לרחיים ורכב והיינו דרב יודא דאמר כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא כלומר לאקשונינהו לרחיים ורכב הילכך כל חדא מהני מתנית' מסייעי לי' לרב יודא וכן נראין דברי הרי"ף ז"ל בהלכות

שם האי גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחברי' פרש"י ז"ל סכין של שחיטה וכן דעת הרמ"בם ז"ל פ"ג בהלכות מלוה ולוה ויש גורסין דאשכפתא כלומר של רצענין וזה עולה לפי מה שכתבנו למעלה שכלי אומנותן של אומנין דינן ככלי שעושין בהם אוכל נפש

שם יכול לטעון עד כדי דמיהן כתב הרא"ה ז"ל דעד כדי דמיהן לאו דוקא אלא אורח' דמלתא נקט אבל ה"ה שיכול לטעון עליהם כמה לענין שיעכבם, בידו אבל אחרים כתבו שאינו נאמן אלא בכדי דמיהן וכי אמרי' דיכול לטעון כתבו הגאוני' ז"ל שאינו נאמן אלא בשבועה חמורה וטעמא דמילתא משום דלאו מגו מעלייא הוא דאי טעין לקוחין מעיז והשתא לא מעיז דמרייהו דעיזי לא ידעו ולא מידי ומיגו ריעא כי האי לא אמרי' לאפטורי משבועה ואחרים מוסיפין עוד לומר דטעמו של דבר לפי שהוא נוטל ואין לך נוטל אלא בשבועה ולפ"ז אפי' מלוה על המשכון דמשכון אינו נוטל אלא בשבועה וכבר הארכתי בזה בפרק כל הנשבעין

סליק פרקא

ע"ב פרק הבית והעלי' שנים חולקין בעצים ובאבנים פרש"י ז"ל אעפ"י שהאחד גבו' מחבירו והאבנים ועפרו מרובין משל חבירו חולקין והקשו עליו האיך אפשר לומר שאם העליון יש לו עפר ואבנים יותר מחבירו שלא יטול יותר מחבירו ואי מפני שאינו ידוע כמה אבנים יש לו יבוא ב"ד וישומו וה"נ איתא בהדי' בתוספת' דתני' הבית והעלי' של שנים שנפלו שנים חולקין בעצים ואבנים ובעפר בד"א בזמן שהי' שנים שוין אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וכו' ויש לי לומר לפי שיטתו של רש"י ז"ל דהב"ע כגון שהי' אחד גדול מחבירו בוודאי אלא שאין אנו יודעין אם עליון אם תחתון וכל אחד אומר שלי הי' גבוה והוזקק רש"י ז"ל להעמידה בענין זה דאילו כששניהם שוין פשיטא דחולקין ותו מאי מקשי' בגמ' ולחזי ברשות' דמאן יתבי' ולהוי אידך המע"ה ואיזו ראי' צריך כיון שאנו יודעין ששניהם שוין והם מודים זה לזה ולפיכ' העמידה רש"י ז"ל בשהי' אחד מהן גבוה מחבירו בוודאי וכל אחד מהן אומר שלי הי' גבוה וכי תימא כה"ג. נמי מאי קמ"ל דפשיטא דחולקין כיון שאין עליו עדים מי הי גבוה דאי אפשר בענין אחר לאו קושי' הוא דלמסקנא דאסיקנא בגמר' דיתבי' ברשות דחד מיניהו וקמ"ל דשותפין כה"ג לא קפדי אהדדי טובא קמ"ל שאעפ"י שזה טוען שלי מרובה והאבנים ברשותו שאפי' הכי חולקין ולמאי דמתרצינן נמי מעיקר' דיתבי' ברשותא דתרוויהו א"נ ברשות הרבים קמ"ל דאיכא ודאי רמאי כיון דאיכא דררא דממונא דתרוויהו אע"ג דלא תפסי להו ממש אלא שהן מונחין במקום שיד שניהם שוה חולקין בלא שבועה שכך הוא הדין ויתבאר ממה שכתבתי בפ"ק דמכלתין וכי אמרינן בתוספתא אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו כגון שידוע לנו איזה מהן היו גדול ולא על דרך זה משנתינו זה נראה לפי שיטת רש"י ז"ל. אבל אחרים פירשו דמתניתין נמי בשניהם שוים עסקינן בכה"ג דתניא בתוספת' וכ"ת א"כ מאי קמ"ל הא קמ"ל דחולקין בשבורות ובשלימות שלא תאמר כיון שרוב הכותלים נופלים בחבטה הא נמי בחבטה נפל ועליונות נשברו קא משמע לן דכיון דאפשר דבחבסא נפל חולקין בשבורות ובשלימות ורואין אלו האבנים הראויות להשתבר והיינו נמי' דתניא בתוספת' דכתיבנא דבשניהם שוין חולקין אבל אם הי' אחד מהן גדול ואחד מהן קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו כלומר שאותו שחלקו מרובה נוטל יותר מן השבורות. וא"ת ואפי' אחד מהן גדול למה נוטל מן השבורות יותר שהרי ספק זה שקול הוא במועט ובמרובה דאי בחבטה כולהן שבורות דמר א"כ הו"ל ממון המוטל בספק וכיון שהספק שוה בשניהם אעפ"י שהאחד מרובה מש"ח חולקין כמו שיתבאר בס"ד וי"ל דהכ' אין הספק שוה דאע"ג דאמר' דבחבטה עליתא מיתברא לאו מכולהו עליתא קאמרי' דלא אפשר דליתברא כולהו ושיתקיימו התתאה לגמרי אה"ק דבחבטה רוב עליו' נשברות ורוב תחתו' קיימת ואיפכ' בחבס' הילכ' אין הספק שוה שאם העליון מרוב' אפי' נפל בחבסא (צ"ל מ"מ העליונות רובן שלימות) ומ"ה קאמר ששמין זה הספק שאינו שוה וכל אחד נוטל לפי שלו אבל מה שהן ראויו' להשתבר בז"ובז שהוא ספק שוה אעפ"י שחלקו של אחד מהן מרוב' (יחלוקו) והכי מוכח בירושלמי בפ' שור שנגח ד' וה' דאמרי' התם תני כך שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו כך הם חולקים כלומר לפי דמים ופריך באילון אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה כלומר דבאבנים דפרקין תני בברייתא שאם נגנבו חולקין בשוה אעפ"י שהאחד גדול מחבירו אר"ש אבנים גסות הן ואי אפשר לבלול לצאת ידי כולן אבל סלעים דקים הן ולית מאן דידע אי מן הדין נסיב ואי מן הדין נסיב ואי מספק כל חד וחד נוטל לפי כיסו פי' אבני' גסות הן וכשהוא נוטלן נוטל אחת אחת הלכ' חולקין לפי שהספק שוה בכ"א וא' מהן בשעה שנוטלה אם מן המרובו' או מן המעוטות אבל סלעי' דקים הן והלוקח חופן ולוקח הרבה כאחת מסתמא יש שם מן המרובים ומן המעוטין הלכך רובא במרובין מיעוטא במיעוטין דהכא שכיחא טפי שהרי נבללים אלמא כל שהספק שוה כגון באבנים שנוטל אחת אחת אעפ"י שחלקו של אחד מהן מרובה משל חבירו חולקין בשוה וא"ת והא תנן בפרק מעשר שני מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שלקט לקט למעשר שני ואם בלל וחפן לפי חשבון זה הכלל המתלקטין למעשר שני והנבללים לפי חשבון קתני מיהת המתלקטים למעשר שני ואמאי הו"ל למימר חולקין כדאמרי' באילון אבנים דהוא רבותא י"ל התם משום חומרא דמעשר שני היא והכי אתמר עלה בהדי' בירושלמי ואתמר נמי התם ר' יוסי ור' בון בשם רב הונא סלקת מתנייתא הנבללים והנחפני' לפי חשבון פי' כי קתני מתני' ואם בלל וחפן לפי חשבון לא דבעינן להו לתרוויהו אלא בחדא מיניהו סגי שאם בלל תחלה אעפ"י שלא חפן אלא נטל אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון וכן נמי אם לא בלל תחלה אלא שחפן בשעת נטילה ודקתני רישא מה שלקט לקט למ"ש מפני שמתחלה לא הי' מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ולפיכ' תולין לומר שכולן של מ"ש הן ומשום חומרא כדפרישנא אבל בשנים שהטילו לכיס כיון שהן מעורבין חולקין לפי חשבון ובאילן אבנים חולקין לפי שגסות הן ולא נתערבו' מתחילה כלל ובשעת נטילה נמי אינן נחפנות אלא ניטלות אחת אחת הילכך חולקין

שם אי הכי רישא נמי אמאי חולקין לחזי אי בחבטא נפל כך גי' רש"י ז"ל ולא גריס עליתא מתברא ותתיתא מיתברא דהא כי תנן במתני' חולקין לאו בדינא דשבורות עסקינן ופרש"י ז"ל דהכי מקשינן וליחזי אי בחבטה נפל ויטול עליון הרחוקות ואי בחבסא נפל יטול העליונות ואמאי חולקין והקשו עליו שאפי' נפלו בחבטה אי אפשר לידע סכום הלבינים של זה ושל זה וכן נמי אם נפלו בחבסא היאך אתה אומר יטול העליונות ועד איזה מקום יטול ואין זה קושי' אצלי דהכי קאמר היאך שנינו סתם חולקין דאלמא דין שניהם שוה בכל האבנים והרי אי אפשר שלא נדע בוודאי במקצת אבני הכותל שהם של עליון או של תחתון דאי בחבטה נפל אותן שהן רחוקות אצלו ודאי, שהם של עליון והקרובות הרבה וודאי שהן של תחתון ואי בחבסא נפל אותן שהן עליונת הרבה ודאי של עליון והתחתונת הרבה וודאי של תחתון וכיון שכן למה שנינו סתם חולקין דאלמא יד שניהם שוה בכל האבנים יטול כל אחד מה שהוא שלו בוודאי שהרי יש בין האבנים שהן שוות יותר מחברותיהן הילכך הוה לי' למימר שכל אחד יטול מה שנדע בוודאי שהוא שלו והשאר יחלוקו ואוקמי' דנפל בלילה כו' זה נראה לי לפי שיטתו של רש"י ז"ל אבל לפי פירוש האחר שכתבנו במשנתינו דכי תנן חולקין דינא דשבורות קמ"ל הכא ה"ג נחזי אי בחבטה נפל עליתא מיתברא ואי בחבסא נפל תחיתא מיתברא כלומר למה חולקין בשוה בשלימות ובשבורות אי בחבטה נפל יטול עליון רוב השבורות ואי בחבסא נפל יטול תחתון רובן ופשיטא הוא: