ר"ן בבא מציעא סב

בגמ' ולא האשה בכתובתה והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח כי' והיכא פסיק ותני אין גובין את השבח דמשמע לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ומפרקי' אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות במזונותיהן תנאי כתובה ככתובה דמי והא ודאי מיתמי קאמר דאי מן הלקוחות מאי ארי' שבח אפי' מגופיה דארעא נמי לא גבי אלא ודאי מיתמי וטעמא משום דתנאי כתובה ככתובה דמי הא לא"ה גבי אלמא שבחא דממילא גבי ליה בעל חוב מיתמי דבשבחא דמחמת הוצאה ליכא למימר דהא לא גבי ליה וכדכתיב' לעיל אבל רש"י ז"ל פי' שם בבכורות ולא הבנות במזונותיהן בנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים ומלוקח קאמר דמגופא דארעא גבי כב"ח דבמזונות כי הני מוציאין מנכסים משועבדי' כדאית' בפ' הנזקין אבל מן השבח לא משום דתנאי כתובה ככתובה דמי ולפי דבריו ז"ל ב"ח לא גבי שבחא מיתמי כלל אפי' ממילא אבל אין פי' זה מחוור שלשון בנות במזונותיהן בכל מקום על בנן נוקבן דהויין לה מיניה הוא דאמר ועוד שלפי דבריו ז"ל בת זו לא בתנאי כתובה קא אכלה דנימא תנאי כתובה ככתובה דמי

שם מה ת"ל עד בוקר שלא יעבור עליו אלא בוקר ראשון בלבד וכן נמי אם הוא בענין שאינו ראוי לעבור עליו שוב אינו עובר כשוקאי דסורא וה"ה לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד

קי"א ע"א אמר רב שכיר דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ושמואל אמר וכו' ואוקימנא פלוגתייהו בפלוגתא דר' יודא ור' שמעון דרב כרב יודא ושמואל כר' שמעון ואע"ג דסתם מתניתין כר' שמעון וכדשמואל פסק הרי"ף ז"ל כרב דקיי"ל כוותי' באיסורא וכן פסק הרמ"בם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות

מכאן אמר כל הכובש שכר שכיר פי' מאחר דאפי' בשכיר שעות עובר א"כ בכל שכירות שבעולם הוא עובר על ה' שמות ופי' ה' שמות ד' לאווי וחד עשה כך פי' הראב"ד ז"ל וכן מוכיח לשון הברייתא ותרי לא תעשוק דכתיבי לא חשיב להו אלא כחד

ע"ב ות"ק דמואחיך האי רעך מאי עביד בי' פי' בשלמא לר' יוסי בר' יודא כיון דלא יליף שכר שכיר אצטריך רעך למעוטי עובדי כוכבים כי היכא דאצטריך קרא דמשנה תורה מאחיך פרט לאחרים דהא לא ילפי מהדדי אבל לת"ק דמאחיך דיליף שכר שכיר רעך למה לי דליכ' למימר למעוטא גר תושב דהא איהו מרבה לי' בהדיא ולמעוטא עובדי כוכבים לא אצטריך דמאחיך נפקא וכיון דיליף שכר שכיר כל חד וחד מחברי' גמר ומהדר לי' דלמעוטא עובדי כוכבים אתא ומקשינן מאחיך נפקא כלומר לת"ק דיליף שכר שכיר אבל לר' יוסי ב"ר יודא אתי שפיר

שם ורב יוסי ב"ר יודא האי אתך מה עביד לי' ה"ה דהוי מצי למפרך לת"ק דמואחיך אתך למה לי דלבהמה וכלים לא אצטריך דמאחיך נפקא כיון דיליף שכר שכיר אלא כיון דלתנא דמאחיך לא קשי' לי' אלא יתורא ולר' יוסי בר יודא קשי' לי' לגמרי ניחא לי' לאקשוי' לר"י ברב יודא מלמפרך לתנא קמא והק' ברמב"ן ז"ל והא אתך מבעי לי' לשלא תבעו ולשאין לו ולהמחהו אצל חנווני ושולחני וכדתני' לקמן וי"ל דאה"נ דהוי מצי לשנוי הכי אלא כיון דהשתא דרשינן אתך לרבוי אליבא דתנא דידן ניחא לי' למדרשי' בהך גוונא נמי לר' יוסי בר' יודא לא ניחא לי' לאוקמי בהנך דרשי דלקמן דמעוטי נינהו

קי"ב ע"א אבעי' להו חוזר או אינו חוזר כו' ורבה אמר חוזר וקיי"ל כוותי' והק' הרי"ף ז"ל למה חוזר והא קיי"ל כרב דאמר בפ"ק דגיטין מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה וכיון דקנה למה חוזר ותי' דכי אמרינן הכי בדאית לי' גבי' האי מנה והיינו לישנא דרב מנה לי בידך אבל הכא לית לי' גבי חנווני ושולחני ולא מידי אלא בהקפה הוא ממחה אצלן פועלי' ובכה"ג קאמר רבא דחוזר משום דלא קני גבייהו ולא מידי וא"ת א"כ מה טעמי' דר' ששת דאמר אינו חוזר ובמה נשתעבד חנוני לפועל שיקנה תי' הרמב"ן ז"ל דר' ששת סבר דמסתמא פועל אדיבורא דחנווני ושולחני קא סמיך דאמרי' לי' ומסתמא משום דיבורא דידהו פטר לי' לבעל הבית וכיון שכן מחייבי חנווני ושולחני לשכיר מדין ערב דהו"ל כתן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ה"נ הא ידע שולחני דמשום דבורא דידי' קא פטר לי' שכיר לבעל הבית הילכך שולחני חייב ושפיר אינו חוזר ורבה דאמר חוזר סבר דכיון דשכיר לא פטור לי' בהדיא בעה"ב ושולחני נמי לא אמר בהדיא פטר אותו ואתחייב אני לך לא מחייב שולחני לשכיר מידי הילכך חוזר

נמצא עכשיו לפי דעת זה לדידן דקיי"ל כרבה דאמר חוזר דכל היכא דלית לי' גבי' ולא מידי שניהם יכולין לחזור בהן שלחני ושכיר: ואחרי' פירשו דנהי דהכא בדלית לי' גבי שלחני מידי עסקי' וכדכתבי' פלוגתא דרב ששת ורבה ליתא אלא בחזרה דשכיר דאלו חנוני ושלחני אפי' רבה מודה דלא מצי הדרי בהו דאע"ג דאינש דעלמא דלית לי' גבי' ולא מידי לא מחייבי חנוני ושלחני שאני דכיון דאומנותן הוא ומיתהנו דליהמנו אינשי אדבורייהו גמר ושעבדי אנפשייהו: ומביאין ראי' לדבריהם דאי ס"ד דלרבה דאמר חוזר חנוני נמי מצי הדר בהו כשכיר היכא תנן המחהו אצל חנוני ואצל שלחני אינו עובר עליו דמתניתין וודאי בדהדר תבע לי' שכיר לבעל הבית היא דאי לא פשיטא דכיון שנתרצה שכיר לבעל הבית פשיטא דאין עובר עליו בדהדר ותבעי' שכיר לבע"הב ואם השלחני לא מחייב ולא מידי לשכיר דשכיר הדר בי' ותבע לי' לבעל הבית אמאי אינו עובר עליו א"ו כדאמרן דאפי' לרבה שלחני מחייב לי' לשכיר ומ"ה אע"ג דהדר שכיר ותבעי' לבע"הב אינו עובר עליו ומיהו אע"ג דשלחני משתעבד לי' לשכיר סבירא לי' לרבה דכיון דשכיר לא פטרינן לבעל הבית בהדי' חוזר עליו ואפי' בדאית לי' גבי' שלחני לההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דאע"ג דקני לי' במעמד שלשתן היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו אצל הלוה כל שלא פטרו בפירוש וכן דעת ר"ת ז"ל וכן כתב הגאון ז"ל בתשובה וכתב עוד אע"ג דדינא הכי הוא דמלוה מצי הדר בי' על לוה אם נתרשל מלוה ולא תבע לאותו שהמחהו אצלו עד שאירע לו עניות לוה פטור דה"ל כמי שהראה לו מקום שיש בו צרורות מונחות וא"ל טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מאורע ודאי פטור

ירושלמי ראובן שהי' חיי' לשמעון מנה סמכי' גבי לוי אפירסמן לוי לית ראובן חייב לשמעון כלום הדא דתימא כשלא עשה ערמה אבל עשה ערמה חייב פי' אפירסמן כמו אפרסה כלומר נתפרסם ענינו שהוא עני וקאמר דאם עשה ערמה כלומר שהמחהו אצלו בחוקת שהוא עשיר ונמצא שעני הי' באותה שעה חייב אבל לא עשה ערמה פטור ולפי דברי הגאון ור"ת ז"ל שכתבנו כי פטרינן לי' בשלא עשה ערמה דוקא כגון שפטרו בפירוש ואפ"ה אם עשה ערמה חייב

שם קבלנות עובר משום בל תלין או אינו עובר ומפרשינן דספקא דהך בעיי' אומן אי קונה בשבח כלי או לא והא לאו מעיקר בעי' הוא אלא פירושא בעלמא הוא דהא בפרק הגוזל מוקי להו בשליחא דאגרתא דליכא שבחא ומכל מקום פירושא דהכא עיקר דאיתמר בדוכתיה והכי עיקר ולענין פסק הלכה קיי"ל כרב ששת דקבלנות עובר משום בל תלין דלא אשכחן מאן דפליג עלי' ועוד משום דקיי"ל בעלמא דאין אומן קונה בשבח כלי וכן פסק הרי"ף ז"ל

ע"ב עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית לאו למימרא דבעל הבית יהא חייב לשבע דקאמר עקרוה דהא כיון דבעל הבית כופר הכל הוא לא מחייב אלא היסת ושבועת היסת בימי ר' נחמן נתקנה דאיהו מארי' דשמעתי' כדאיתא בפ' שבועות הדיינין והכי נמי מוכחא שמעתתא דריש פרק האיש מקדש דאמרינן התם אמר רבא אמר ר' נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה וכו' ומסקנא דשמעתא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת אלא הכי קאמר כיון ששכיר זה מסר נפשו על שכרו ראוי לחוס עליו לתקנה שבועת היסת אבעל הבית כדי שלא ילך לו לעת ערב בפחי נפש ושבועת תקנה זו שהי' להם לתקן עקרו' מבעל הבית ושדיו' אשכיר משום כדי חייו עוד נ"ל דלהכי נקיט עקרוה לאשמועינן דאפי' היכא דבעל הבית מודה מקצת דמחויב שבועה דאורייתא עקרוה רבנן מיני' ושדיו' אשכיר שלא תאמר כי תקינו רבנן דמשתבע ושקיל דוקא בכופר הכל שהוצרכו בו לתקן דאלו מדינא הי' בעל הבית פטור לגמרי בלא שבועה ושכיר הולך לו בפחי נפש וכיון שהוצרכו לתקן שדיו' אשכיר משום כדי חייו ועוד דבאומר נתתי שכיחא מלתא דאמר ולא דאיק אבל במודה סד"א דכיון דבע"הב מחויב שבועה אין כאן צורך לתקנה ואוקמי' אדינא. ועוד דכל כה"ג כיון דמתחזי' מלתא דדאיק ואמר דהא אודי במקצת סד"א לשבע בעל הבית כדינא קמ"ל דאפי' כה"ג עקרוה, רבנן שבועה מבעל הבית וכן מטין דברי רש"י ז"ל שכתב תקנות קבועת ראוי לעשותן קבע ולעקור עליהן דבר מ"ה דמדאוריית' מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלו' שבועה מבע"הב ושדיו' אשכיר. ואסיקנא אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא כלומר דלאו משום כדי חייו הוא כלל אלא שראו חכמים לתקן שבועה על בעל הבית מפני שהשכיר מוסר נפשו על שכרו וכיון דטרוד בפועליו הוא לא רצו להטריח עליו ושדא אשכיר. וכי אמרי' טרוד בפועליו לאו דוקא פועליו דאפי' אין לו אלא פועל אחד דינא הכי אלא טרוד בעסקיו קאמרי'. והכי איתא בירושלמי א"ר בון בעל בית ע"י שעסקיו מרובין תקנו לו שישבע השכי' ויטול

וליתב לי' בלא שבועה ליכא לפרושא דמדינא קאמר ולומר דכיון דבעל הבית טרוד בפועליו ה"ל כאומר מנה לי בידך וא"י אם פרעתיך דחייב דהא ליתא התם דאיהו בגופי' קאמר א"י אם פרעתיך וכיון שהוא מודה בחיובו ומסופק בפטורו דין הוא שיתחייב אבל הכא בעה"ב ברי קטעין ומיחש הוא דחיישי' אנן דלמא מכח טרדתו שכח אלא ה"ק כיון ששכיר זה נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט וב"ה טרוד בפועלי' והוא אינו טרוד לתקן דליתב לי' בלא שבועה אבל מדיני' ודאי אפי' בשבועה אין לו

שם אפילו קצץ נמי פי' אא"ב דהאי דעקרוה רבנן אותה שבועה שהי' להם לתקן על ב"ה מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו ושדיו' אשכיר דהאי דעבדו הכי משום כדי חייו הוא היינו טעמא דהיכא שנחלקו בקציצה לא תקון בי' רבנן אלא חדא דלישתבע בעל הבית אבל לא עקרו' מיני' ושדיו' אשכיר דבכה"ג ליכא משום כדי חייו דמסתמא פלוגתייהו דשכיר וב"ה בקציצה אינו אלא דבר מועט ששכרן של פועלין ידוע הוא ובמאי דמודה לי' בעל הבית מצי חיי ומ"ה לא תקון רבנן בקציצה אלא דלישתבע בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו אבל לא עקרו' מיני' ושדיו' אשכיר דליכא משום כדי חייו אלא אי אמרת דהאי דעקרו' מיני' משום דטרוד בפועליו הוא אפי' קצץ נמי

קי"ג ע"ב אלא נוטל ומכריז כל ל' יום ולאחר מכאן מוכרה ויהיב לי' דחזי' לי' אי נמי משכחת לה חזרה בכל הכלים כשעבר ומשכן וכמ"ש במשנתינו אבל כשהניח לו כל כלי סידורו ומשכן השאר לא משכחת ליה חזרה דהוה ליה ואמר רחמנא שכב ועבוטו אצלך ולפי דברי ר"ת ז"ל, שכתבנו למעלה שאין מסדרין במשכן בתורת משכון משכחת לי' חזרה כשלא הניח לו כלים הצריכין לו שהרשות בידו לעשות כן והיכא שמשכן לו כלים שאינן בתורת חזרה כגון ספרים וכסא ומנורה וכיוצא בהן אינו רשאי למכרן עד ל' יום דלעולם זמן ב"ד ל' יום וכ"כ הרמב"ם ז"ל: ולענין משכנתן וחזרתן של כלים הללו דינן שוה לכסות שהוא יכול למשכנן בשעת שאין עושין בהם מלאכה כדאיתא בירושלמי וכמו שכתבנו במשנתינו ומחזירין ביום כדתנן ואת המחרישה ביום וכלי אומנתו ככלים שעושין בהם אוכל נפש דמי וכדאמרי' לקמן דחבל זוג של מספרים וצמד של פרות חייב ופרש"י ז"ל מספרים של ספר וצמד של פרות החורשות עם צמדן שלא כדברי ר"ת ז"ל שדחק עצמו לגרוס זוג של מספרים ופי' שגוזזין בהן ירק וצמד של פרות פי' שהוא עץ שעשוי להניח על התבואה והפרות דורסות עליו והתבואה נידושת בכך

אבל אתה נכנס לביתו לשכר כתף כו' ומיהו כולן בתורת החזרה הן: