ר"ן בבא מציעא סא

טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל ע"כ

שם עד האידנא חד השתא חמש' כתב כתב הרמב"ן ז"ל דמדינא רב יוסף לא הי' צריך להאי טעמא דכי מיית לי' שתלא אפי' לא שביק אלא חד צדא מצי לסלוקי' וכדאמרינן בסמוך האי שתלא דשכיב מסלקינן לי' בלא שבחא ולא מפלגינן בין שבק חד לשבק חמשא ואע"ג דאמרינן עלה ולאו מלתא היא לא דחינן לה אלא ממאי דאמר בלא שבחא אבל בשבחא ודאי מסלקינן לי' אלא רב יוסף מידת חסידות קאמר דאי לאו משום האי טעמא לא הוי מסלק להו אבל מדינא אפי' לא שבק אלא חד מצי לסלוקי והיינו דתניא בתוספתא דפירי' י' המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו וה"פ המקבל משדה וכו' אם קיבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר להם תנו לי מה אביכם יותר על מה שעשה דכיון דכבר קבל שכרו יכולין הם לומר אנו נגמור מלאכתו וכן אם לא קבל אביהם כלום אין יכולין לומר לו תן לנו כמו שפסקת עמו עמו ונשלים מלאכתו שיכול הוא לומר להם אין לי חשבון עמכם אלא עמו אלא שמין מה שעשה ונותן להם. ומכאן ראיי' למה שכתב הרמ"בם ז"ל בפ"ה מהלכות שלוחין ושותפין בשם הגאונים ז"ל שאחד מן השותפים או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק ואע"פי שהתנו לזמן ידוע ולא דמי' למאי דאמרינן הניח להם אביהם פרה שאולה שמשמשין בה כל ימי שאלתה דשואל שאני שכל הנאה שלו ולפיכך זכו הבנים בזכותה של זמן שאלתה אבל בקבלנות שהוא מתעסק במלאכתו של בעל הבית יכול לומר לו אי אפשי בך שתעשה מלאכתי אבל ראיתי להריא"ף ז"ל שהשמיטה מן ההלכות אפשר שהוא סובר דכי אמרינן ולאו מלתא היא אכולה מלתא קאי

שם מקרי דרדקי וכו' פרש"י ז"ל דהיינו טעמא דמקרי דרדקי פסידא דלא הדר משום דשבשתא כיון דעל על ואיכא למידק עליה דהא רבא גופי' היא דאמר בפרק לא יחפור דשבשתא ממילא נפקא. וי"ל דהתם בשבשתא דעייל ממילא דאינהו משתבשי מנפשייהו אבל רבייהו מגמר גמר וההיא שבשתא כי היכי דעיילי ממילא הכי נפקא ממילא אבל מגמר להו רבייהו בטעותו קבעי אנפשייהו שבישי דגמרי מרבייהו ותו לא נפקא ועוד דכי גמיר רבייהו ישמעו מיניה זמנא אחריתי או מסברייהו ונפקא אבל כי איהו מגמר להו שבשתא מאן מפיק לה: ואחרי' פרשו דהכא כגון דפשע בינוקי דמחי להו טפי: אי נמי דאי לא אתו לי' לא אכפת לי' פסידא דלא הדר הוא דלא גמרי להו

שם וטבחא הקשה הראב"ד ז"ל היכי דמי אי בשכר מאי פסידא דלא הדר הוא הרי חייב לשלם ואי בחנם כי מסלקינן לי' מאי פסידא אית לי' דקאמר כמותרין ועומדין דמי' ותירץ לעולם בחנם ואי מסלקינין לי' קנסינין לי' דלא לעביד לא בחנם ולא בשכר א"נ י"ל בשכר אע"ג דמשלם פסידא דלא הדר הוא דניהי דמשלם דמי בהמה דמי בושתו: ודמי בושת אורחיו לא משלם ואי נמי זמנין דמצריך לי' בשרא טובא ולית לי' אלא האי וכתב הוא ז"ל דניהו דלא צריכי התראה חזקה בעינן ועד שיהי' מוחזקים תלתא זמנא או שיתרה בהו לא מסלקינין להו וכי אמרינן בב"ק גבי הנהו עיזי דשוקא דמתרין בהו תרתי תלת זמני דאלמא בעינן התראה תרתי ותלתא זמני התם פסידא דהדר היא דלשחיטה קיימי

ע"ב כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי פירש"י ז"ל קבלה מיני' ומ"ה אמר לי' דכי מטית לשחיטת קדשים לקשי' לי' לחוורי שמעת' והזקיקו לפרש כן מדאמרינן סבר רב אשי למימר וכל היכא דאתמר סבר או סברוהו לא קאי ולפי זה קיי"ל כאתקפתיה דרב אחא וריבעא ממש שקלי' וכן פסק הרא"ה ז"ל ואין זה מחוור דהיכי לימא אריסא דידי מאי דבעינא עבידנא בה דהא פירי להדדי משתעבדי ולאו כל כמינ' לחלוק מעתה וכי תימא שלא לחלוק יהי' אומר כן לא שיורד אריס תחתיו לאו כל כמינ' דמצי אמר לי' בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעאי דסמיכא אהדדי אריסא דידי ודידך ומפסדי לי ועוד שאין דרכן של חכמים לאהודורי אפירכי ואקושי' אדרבה אשכחן דקפדי בהכי ואיכא נמי דמצלו עלה דמילתא וכדאמרי' ר"ל מכיסופא מדעתא דשימי ואע"פי שהי' ר' יוחנן מצטער אחר ר"ל התם בתר דענשי' ועוד דה"ל למימר הכי מטינא לשחיטת קדשים והיכי אמר כי מטית ואי איהו מטי ואיהו לא מטי היכי לפרוק לי' במסכתא אחריתי: לפיכך נראי' הדברים דלא חש לפירכי' מהני טעמא דכתיבנא ודחויי קא מדחי לי' וה"ק לי' עדיין אינך בקי בפירכי והויי דגמרא שלא שמשת כל צרכך, לכי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי ואע"ג דאמרינן סבר רב אשי למימר אשכחן דכוותיהו סבר וסברוה דקיימא במסקנא בפרק זה בורר ובריש בבא בתרא ובפ' המוכר ובפ"ק דנדרים הילכך לעניין פסק הלכה קי"ל כרב אשי בעא ריבעא דהיא דנקא וכן פסקו הגאונים ז"ל

אביי אמר פירא הוי רבא אמר קרנא הוי הקשה הריא"ף ז"ל בפרק האומנין דהכא דכלהו ס"ל דאי קרנא הוי לא מכלינן לי' ואלו לעיל קי"ל כשמואל דאמר גבי חמור זה דאם יש בדמיו לשכור ישכור דמכלינין קרנא ולאו קושי' היא דהתם כיון דגופו של חמור שיעבד לי' לשוכר מחייבינן לי' לשכור אע"ג דקא מכלי קרנא אבל הכא לית לי' למשקל אלא פירא בלבד הילכך כשת"ל קרנא הוי לא שקיל והראי"ף ז"ל תירץ שם בענין אחר

רב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין וא"ת והא כיון דכתיב בי' שנין סתמא מסייעא שטרא ללוה כדאמרינן בפ"ק גבי סלעין דנרין י"ל דניהי דמסייע לאו עדות מעלייא היא ומ"ה בההיא דלעיל לא מפקינן ממלוה אי נמי י"ל דשאני הכא כיון שהניח לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישת איתרע לי' סהדותיה דשטרא וכבר כתבתי' בפרק קמא בס"ד

ק"י ע"א מאי טעמא שטרא דלגוביינא קאי מזהר זהיר בי' פירש דכולהו שטרא משכנת' ואפי' משכנתא דסורא דלגוביינא קאי שהרי אין גופה של קרקע שלו וצריך הוא לגבות פירותיה אותן שנין שפסקו ומ"ה ס"ל לרב זביד ורב עוירא דנהי נמי דאי טעין מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי נאמן דבהא נמי ליכא לאפלוגי אפ"ה השתא דאודי דבמשכנתא ירד בה ואמר דאירכיס לי' שטרא כי אמר חמש לית לי' להימני' משום מגו דריעא טענתו דשטרא לגוביינא קאי זהירי ביה אינשי והאי דקאמר אירכיס לי' איערומי' דקא מערים והוה לי' האי מגו במקום עדים ולא אמרינן

אמר לי' רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא פי' לכולי עלמא הוא דמקשי' דהא כולהו סבירא לי' דאי אמר מעיקרא לקוחה היא בידי נאמן וכדכתיבנן ומ"ה קא מתמה כיון דודאי מהימן ובהא מילתא ליכא לאפלוגי הני משכנתא דסורא דתיקון רבנן היכי תיקנינהו ולא חשו לה להא פסידא דבשלמא שאר משכנתא אינשי הוא דעבדי להו אבל היאך איפשר שלא יהי' מתוקן מה דתיקון רבנן והיינו מה דמתרץ לי' התם תיקנו רבנן כלומר קא קמו רבנן במלתא ותקון בה הכי ואע"ג דכתוב בנסחי הכי נמי דמהימן דמשמע דדינא קא קשי' לי' ובעי למימר דלא מהימן י"ל הכי נמי דמהימן דקאמר כלומר ודאי הכי הוא דבהא ודאי ליכא לאיפלוגי והיכי תיקון רבנן מלתא דאתא לידי פסידא וכך הוא ודאי שאילו הי' רבינא מסתפק על הדין בעצמו הי' כתוב בגמרא: א"ל אין: שכך היא דרך התלמוד בכל מקום אלא ודאי משמע דבעיקר דינא ליכא מאן דפליג כלל דאי אמר לקוחה היא בידי נאמן ומיהו כי אמרינן דמהימן דוקא כגון דליכא סהדי דמעיקרא בתורת משכון ירד לה אבל אי איכא סהדי שירד בה בתורת משכונא ואפי' ידענא שדר בה ג' שנים לאחר שעבר זמן דמשכונא אינו נאמן דכללא הוא דלכל יורד ברשות שאין לו חזקה וכמו שכתבתי למעלה בפרק המפקיד בההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ואפי' החזיק בה שלש שנים משהגדיל אין לו חזקה והיינו טעמא דאריס ואומן שאין להן חזקה וטעמא דמילתא משום דהו"ל כמאן דאיכא עדי פקדון וראה דאפי' אחר דלאו אומן לא מהימן כדאיתא בפרק חזקת: ואחרים פירשו דכי אמרינן כבשה לשטר משכנתא לאו כבשה מעיקרא קאמרי אלא אפי' יודע דמעיקרא במשכנתא אתא לידי' נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממנו וכבר עברו ג' שנים ששלמו ימי המשכונה ולקחתי' ואצ"ל היכא דידיעא מלתא דשלימו יומי משכנתא ולא מיחוור דלא עדיף מאומן ואריס דאין להם חזקה מפני שהם יורדין ברשות וכ"ש שהדבר ברור דכל היכא דלא ידיעא דשלמו ימי משכנתא דלא שאין חזקה של ספק כלום והרשב"א ז"ל סובר שכל שהדבר ידוע שעבר ג' שנים מששלמו יומי משכנתא חזקתו חזקה ובפח"ה יתבאר בס"ד

ולענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל פסק כרב יהודא דמלוה נאמן משום מיגו וכן פסק הרמ"בם ז"ל בפ"ה מהלכות שכירות והוא מן התימה דהא רב זביד ורב זעירא בתראה נינהו אלא שנראה שכך הוא דעתן של גאונים ז"ל שאף הר"ח ז"ל פסק כן וכתב דרב אשי קאי כוותי' וגם זה תימה שנראה מדבריו ז"ל דהא דא"ל רבינא לר"א אלא מעתה כו' אליבא דר"י בעי מיני' ורב אשי לטעמיה דרב יודא משני לי' ואין זה מחוור שכבר כתבנו למעל' דרב הונא אליבא דכולה עלמא הוא דקאמר הכי ואע"פ שהוא טרח לפרשו בענין אחר לא נתחוורו דבריו

שם אריס אומר למחצה ירדתי וכו' ר' נחמן אמר הכל כמנהג המדינה: והכי הילכתא דקיי"ל כרב נחמן בדינא: מהא שמעינן דלא אמרינן מיגו לבטולי מנהג המדינה דהא הכא איכא מיגו דאי בעי אמר שכיר' ולקוטי ואפ"ה כיון דמנהג המדינה במחצה הו"ל האי מיגו כמיגו במקום עדים ולא אמרינין וכן כל כיוצא בזה דלא אמרי' מיגו לבטל מנהג המדינה וכן כתבו הגאונים ז"ל

שם יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח וע"כ בדשוי' ניהליה אפותיקא מפורש עסקינן מדאמרינן בסמוך ארעא כיון דלגוביינא קיימ' כמאן דגביי' דמי כלומר שאפי' לפי טענתן של יתומים גבי' ליה ארעא אלא דבעי למיתב לי' זוזי לפי דבריהם ומש"ה עליהם להביא ראי' ואי לא שווי' ניהלי' אפותיקא היכי אמרינן דקיימא לגוביינא והא אפי' לוקח מצי לסלק לי' בזוזי כדאמרי' בסמוך וכ"ש יתומים אלא ודאי בדשווי' אפותיקי הוא ומש"ה אמרינין דמ"מנ לגוביינא קיימא וכן נמי ע"כ בדמסיק לי' שיעור ארעא ושבחא עסקינין דאי דלא מסיק בי' אלא שיעור ארעא כי קאמר להם אביכם השביח מה הוי אדרבה הורע כחו בכך שאילו יתומים השביחו מסלק להו מכולה ארעא בזוזי כדינו של לוקח משום דכיון דשווי' אפותיקא משעה דמת בעל הקרקע או מכרה נתרוקנה רשותו לבעל חוב ויורש ולוקח בקרקע דב"ח אשבוח ומש"ה מסלק להו בזוזי ואילו אביהם השביח ארעא דידי' אשבח ושקלה בין הוא בין יתמי גירוא בארעא שיעור שבחא וכן נמי אילו אשבח אביהן שקלו יתמי כולו שבחא ולא גבו ב"ח טפי משעור חובו ואי אשבוח יתמי שקל בעל חוב בשבחא אלא דיהיב להו ליתמי דמי הוצאה או שישום להם כאריס כדין יורד לתוך שדה חבירו ונטעה וכיון שכן טפי עדיף ליה מאי דטעני' ליה יתמי ממאי דטעין איהו אלא ע"כ בדמסיק ביה שיעורא ארעא ושבחא עסקי' ובדשוייה ניהליה אפותיקי וכדכתיבנן

ע"ב ומי אית ליה שבחא ללוקח והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח פי' לוקח דוקא הוא דקשה ליה אבל יתומים ניחא ליה דודאי שמין להם את השבח דמדשמואל ליכא לאקשויי אלא ללוקח וטעמא דב"ח גובה את השבח משום שכך כתב לו מוכר ללוקח הוא כדאיתא בפ"ק. הילכך דוקא בלוקח דשייך ביה האי טעמא גבי ליה ב"ח מיניה אבל מיתמי, לא דהו"ל כמתנה דיפה כחה מכח מכר כדאיתא בפ"ק. והיינו דמקשי' ולוקח מי אית ליה שבחא ולא מקשי מיתמי מיהו מסתברא דשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שרטון גבי ליה ב"ח אפי' מיתמי דהא במתנה נמי שיפה כחה מכח מכר כתב הריא"ף ז"ל דגבי ליה וטעמא דמילתא משום דכיון דממילא מצי אמר ארעא דמשעבדי לדידי אשבחא ביתמי נמי מצי אמר הכי וראיה לדבר מדתנן בפרק יש בכור לנחלה דבכור והיבם והאשה בכתובתה והבנות במזונותיהן כולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק והוינן עלה