ר"ן בבא מציעא ס

ק"ו ע"ב לא קשיא הא ר' דאמר בתרי זמנא הויא חזק' הא רשב"ג דאמר בתלת זמנא הוי חזקה לענין הלכה מסתברא דקיי"ל כרשב"ג דביבמות אמרי' נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרבי שמעון בן גמליאל אבל בעלמא לא אפסיקא הילכתא כמאן הילכך קיימא לן כרשב"ג דרבי' ואבוה הוי וכ"כ הרי"ף ז"ל במסכת גיטין

עד דאתא אריסי מדברא וקימא כימה ארישייהו פי' היינו בשבט דבתחילת הלילה כשהפועלין נכנסים לעיר כדאמרינן בפרק הפועלים פועל בכניסתו שלו קיימא כימה ארישייהו דהיינו באמצע הרקיע ושבט היא זמן זריעת שעורין דאיירי בהו כדאמרינן גבי עמד וזרעה קודם לפסח שבעים יום והיינו כ"ה בשבט וכבר כתבתי זה למעלה בפרק הפועלים

ק"ז ע"א אילן העומד על המיצר רב אמר הנוטה לכאן לכאן פירש דוקא בעומד על המיצר ממש אבל העומד בקרקע של אחד מהם כולו שלו אע"פי ששרשיו מתפשטין בשדה חבירו וכדאמרי' בפרק לא יחפור אילן הסמוך למיצר מביא וקורא פ' בכורים שעל מנת כן הנחיל יהושוע את הארץ

ק"ח ע"א האי מאן דאחזק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי ואי משום דינא דבר מצרא בלחוד דליתנהו לא אחי ולא שותפי לא מסלקינן לי' וכתב רש"י ז"ל דלית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא כלל: ואיכא למידק דהא רב נחמן גופיה הוא דאמר בסמוך לא צריך למקנא מיניה אלמא אית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא י"ל דמשכחת לה באחי ובשותפי דמודי בהו רב נחמן ומיהו האי תרוצא לא סגי למקצת נסחי דגרסי' בההיא דבסמוך רב יודא דלדידי' אפי' באחי ושותפי לא מסלקי' לפיכך נראין הדברים דכ"ע אית להו דינא דבר מצרא בלוקח והכא במחזיק בניכסי הפקר ע"מ ליתן עסקא למלך עסקינן וקסברי רב נחמן ורב יודא דבכה"ג לית בי' משום דינא דבר מצרא דדוקא בלוקח במעות הוא דאיתי' משום דזוזי דאינשי עבדי ליה ספסירותי' ובכל מקום אדם מוצא במקום אחר להחזיק מה שאין כן במתנה וכתב ר' יודא אלברצלוניא ז"ל בשם אחד מהגאונים ז"ל דה"פ האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי כלומר דאיכא תלתא שותפי בחדא ארעא ומכר אחד מהן חלקו לאחד מן השוק לא מצי אינך לסלוקי משום דינא דבר מצרא משום דמצי לדחוייה לכל חד וחד ולמימר דלמא כי פלגינין להך ארעא לא מטי לך חולקא בהך חולקא דידי ולא בר מצראי את ורב נחמן סבר דכיון דהשתא איכא זכותא לכל חד מנייהו בכולה ארעא ואפשר נמי דמתרמי דכי פלגא הוי בר מצרא דידי' הרי הוא מעתה כבן המצר לגמרי ומסלקינין ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינין לי' כלומר שאם לא לקח באותה שדה עצמה של שותפות אלא בשדה אחרת סמוכה לה אין השותפי' יכולין לסלקו דמצי אמר לכל חד וחד דילמא לא מתרמי מנתך אמצרי דידי דידי ונהרדאי אמרי דאפי' בכה"ג מסלקי ליה דכיון דכולן יש להן חלק בכל אותן שדה של שותפות כל חד וחד בר מצרא היא כשיהי' לו שדה סמוכה לאותה של שותף אף הוא יטרח שיטול, חלקו סמוך לאותה שדה או מן הדין או שיוסיף בה דמים ולפי זה ליכא מאן דפליג בדינא דבר מצרא

והלכתא צריך למקנא מיני' פירוש משום דחשבינין ליה לבר מצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע ומיהו כי קנו מיניה סגי אע"ג דהוי כעין קנין דברים ויש מי שכתב דאע"ג דאמרי' דאי אמר לי' זיל זבון בעלמא סגי בלא קנין אם נעשה שליח למכור אבד את זכותו אע"ג דלא קנו מיניה והרב הנזכר אלברצלוני' ז"ל כתב בשם הגאון ז"ל שאפי' שתק בר מצרא אחר שידע שקנה לוקח ולא תבע בזמן קרוב כמו יומו או קרוב לו בטל דינו והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ב מהלכות שכנים שאם ראה אותה בעל המיצר כאדם שעושה בשלו ושתק מחל

השתא דאמרת שצריך למקנא מיניה אי לא קני' מניה אייקר וזול ברשותיה פירש דחשבינן ליה ללוקח זה כשלוחו של בעל המיצר וכאלו הוא קונה בשבילו: ולפיכך כתב הרמ"בם ז"ל בפרק י"ב מה' שכנים שאם לוה לוקח קודם שיסלק אותו בן המיצר אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המיצר ואם השביח הלוקח את הקרקע או בנה בו רואין אותו כיורד לתוך שדה חבירו ונוטל הוצאה ואם הפסיד והרס או אכל פירות מנכין לו דמים בד"א כשאכל פירות אחר שהביא מעות בן המיצר לסלקו אבל פירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותן אלו דבריו ז"ל

אמרי נהרדעי אין אונאה לקרקעות מהא שמעינן דאפי' בפלגא אין אונאה לקרקעות דהא זבין במאתיים ושוה מאה שלא כדברי מי שלמד מן הירושלמי דבפלגא יש אונאה אפי' לקרקעות וכבר כתבתי בפרק הזהב בס"ד

ע"ב ואי כתב לי' אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא כלומר משום דמכר הוא והאי דכתב לי' בשום מתנה איערומי קא מערים וכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דהיכא דקיבל עליה בסך שהוא ביותר על שווי' של קרקע נותן לו בסך האחריות ממנ"פ דאי מתנה הוא לית בה משום דינא דבר מצרא ואי מכירה הוא אין אדם עשוי לכתוב על עצמו אחריות יותר ממה שקבל ואם קבל עליו אחריות סתם ולא פירש שמין כמה היא שוה ונותן לו והיכא דכתב לי' שטרא בלשון מכר ולא פירש בכמה מכרה לו יהיב לי' כשיעור האחריות שקבל עליו ואם קיבל עליו אחריות סתם כתב הרמב"ם ז"ל שנשבע בנקיטת חפץ בכמה לקחה וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דלוקח לא מקבל עליה אחריות לבר מצרא דלאו ועשית הישר והטוב היא שיהי' מפסיד בו ואע"ג דמוכר קביל עליה לדידי' אחריות דילמא לא הווי ליה לנכסי למוכר והדר עליה הילכך ליתיה אלא כדין שליח ואחריותא דבר מצרא אמוכר והרמב"ם ז"ל שכתב שאחריותו על הלוקח לא נתחוורו דבריו

לבעלים הראשונים שונים לית בי' משום דינא דבר מצרא פירש שאם מכר לבעלים הראשונים אין בעל המצר מוציא מידו אבל באו שניהם לקנות בעל המיצר קודם וכן נמי אי זבנה לאינש דעלמ' בר מצר מסלקו ממנו אבל בעלים הראשונים לא ומסתברא דכי היכי דאמרי' דאין בר מצרא מוציא מיד הבעלים הראשוני' ה"ה לבניהם דבדידי' נמי איכא משום ועשית הישר והטוב והדרא נמי ליורש לכי פירש רש"י ז"ל כמו שכתבתי בפרק המפקיד והא דאמרינן במכר כל נכסיו לאחר דלית בה משום דינא דבר מצרא אפי' אמר זבנינה לכולהו לאו כל כמיניה

אלא שמותי משמתינין לי' עד דמקבל עלי' כל אונסא דאתי' מחמתי' שמעינין מהא דכל היכא דלא קיבל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מחייב ביה עד דמקבל עליה דגרמא בנזקין הוא ופטור וכתב הרא"ה ז"ל לכל גרמא דמשמתינין ליה עד דמסלק ליה או דמקבל עליה כל אונסא דאתא מיניה

משכנתא לי' בה משום דינא דבר מצרא פי' מלתא פסיקתא הוא דלית ביה משום דינא דבר מצרא כלל שאם מכרה למי שממושכנת אצלו אין בעל המיצר יכול לסלקו שאף הוא חשוב כבעל המצר דמאי משכונה דשכונה גבי' ובעל משכונה נמי לא מצי לעכובי' אם בא בעל השדה למוכרה ואין צ"ל שאם בא אחר ולקח שדה אחת שהיא סמוכה לו שהיא ממושכנת בידו שאין המשכון יכול לסלקו משום דינא דבר מצרא דכיון דאיהו לית ליה בגופא דארעא מידי אלא זוזי הוא דאית לי' עליה לא עדיף מארעא דחד ובתי דחד דמארי בתי לא מצי מעכב אמארי דארעא וכן נמי בכלל זה שאם אדם רוצה למשכון שדהו אין בעל המיצר יכול לעכב עליו למשכנו דמצי אמר לי' הוא נוח לי ואתה קשה ממנו ואע"ג דאיכא למיחש דדילמא זביני נינהו ומשו' הערמה מסקי' לו שמא דמשכנתא כיון דליכא למיקם עלה דמילתא ליכא משום ועשית הישר והטוב שנזקיק אותו לחרם ולשבוע' כ"כ הרמב"ן ז"ל וכתב עוד דליכא משום דינא דבר מצרא אלא במכר בדמים מיד אבל בהמתנה לא אלא א"כ בר מצרא רוצה לפרוע מיד שיכול לומר חבר נוח לי יותר ממך ואיני רוצה בחובך

לאשה ליתמי ולשותפי ליכא משום דינא דבר מצרא כתב הרשב"א ז"ל דדוקא באשה שאינה יושבת תחת בעלה אי נמי בנשואה ובשיש לה נכסים ידועים הא בלא"ה לא דהערמה היא וכתב הרא"ה ז"ל בשם אביו ז"ל דמדאמרינן באשה ויתמי דמשום דאינהו צריכי לה טובא לית בה משום דינא דבר מצרא שמעינן דהיכא דללוקח לית ליה ארעא ודחיקא לי' שעתא ומצרך לא מצריך לה אלא להרווחא בעלמא דלית בה משום דינא דבר מצרא א

ולשותפי פי' הגאונים ז"ל שותפי דעסקא דהכי נמי מחייבי אהדדי בעשית הישר והטוב כבני מצרא

שכיני העיר ושכיני השדה שכיני העיר קודמין כתב רש"י ז"ל דבכל הני לאו משום דינא דבר מצרא אלא עצה טובה קמל"ן וכן דעת הריא"ף ז"ל בהלכותיו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכותיו בפי"ד מהלכות שכנים אבל הרב בעל הלכות ז"ל גורס אשה יתמי שותפי ושכיני העיר ושכיני שדה לית בה משום דינא דבר מצרא שכן וכו'

אפסי' משוניותא או ריכבא דדיקלא כו' מכאן למד ר"ת ז"ל שאין בבתים משום דינא דבר מצרא שהרי מפסיק כותל שביניהן וכ"כ ה"ר מאיר הלוי ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב שאין הנידון דומה לראיה דמשוניתא אינה עשוי' להסתלק וכן ריכבא דדיקלא דבר חשוב הוא ואין הבעלים עשויין לעקרן ולאבדן והשדות מחולקים הם לעולם אבל בתים דרכן לחברם בפתחים ועשויין לכך וכתב הרמב"ם ז"ל שאם החליף חצר בחצר אין בה משום דינא דבר מצרא אבל במטלטלין איכא וכו'

ק"ט ע"א מתניתי' המקבל שדה מחבירו לשנים מעוטות לא יזרענה פשתן: כתב רש"י ז"ל דמתניתן לא מתוקמא אלא בשכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו והקשו עליו וכי משום שהבעלי' חולקין בו בעינן דתתביר ארעא ותכחיש לכך פירשו דאי מרישא לא אירי' אלא מסיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שני' שנה ראשונה יזרענה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקיבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה ולי נראה דברי רש"י ז"ל עיקר דהך מתניתן במקבל סתמא מתוקמא ולא במקבל לתבואה בפירש ולישנא הכי מוכח' דלעיל תנן לזרעה שעורים והכא תנן סתמא המקבל שדה מחבירו הילכך אי מסיפא לא אריא דכיון דקיבלה ממנו בסתם לשבע שנים בין במקבל בין בחוכר זורעה בשנה ראשונה פשתן ולא מצי אמר לי' תבואה קא בעינא שאילו כן הי' לו לפרש אבל רישא דקתני דבשנים מעוטת לא יזרענה פשתן הוא דמוכחא מלתא דבחכירות הוא ומ"ה לא יזרענה דאמרינן דכיון דאין תועלת במה שהשדה עושה לא מסרה על דעת שיחזרנה כחושה אבל בקבלנות כיון שאף הוא מרויח בדבר מאי דבעי ליזרע דמסתמא טפי קפיד אכחשא דידי' מכחשא דארעא

ירקא וסלקא נעקר ונשקלי' ומפרקי' דלא מטי יומא דשוקא וא"ת מאי קושי' לישני לי' מאי שמין לו תבואה שלא הגיע לקצור עדיין וכי תימא דרבא אפי' אההוא שבחא פליג ואמר דאין לו כי היכי דפליג בשבח שקמה ליתא דאפי' רבא לא קאמר אלא בשבח אילן אבל בשבח פירות שעדיין צריכין לקרקע אפי' רבא מודה דשמין לו וראיי' לדבר מדתניא בתוספתא הניחה ויצא והי' בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם הי' שכיר נותנין לו לפי שכירותו קבלן לפי קבלנותו פי' כגון שצריכין לקרקע עדיין וה"נ לוקמא בכה"ג י"ל דמדקתני והגיע זמנו לצאת לא ניחא לי' לאוקמי בפירות שעדיין צריכין לקרקע שאין לאוקמי שקיבל שדה שלא יזרענה פירות שיהי' נגמרים קודם זמנו ומ"ה איצטרך לשנויי במידי דגמר בישולי' דהיינו ירקא וסלקא אלא דלא מטא יומא דשוקא דאילו בתבואה ליכא לאוקמא דכיון דאינה צריכה לקרקע נעקר ונשקליה ותהא אצלו עד יומא דשוקא שהרי אינו נפסדת בכך

גלית אדעתך דלמשקל ואסתלקי עבדת כתב הראב"ד ז"ל דנראה דאם טעין בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו