ר"ן בבא מציעא נח

חדא מנייהו שחולק הפועל בפירות למחצה לשליש ולרביע והיינו קבלנות סתם: והשני שהפועל נוטל כל הפירות ונותן לבעלים מהם דבר ידוע בין עבדה בין לא עבדה וזהו חכירות. שלישי שהפועל לוקח כל הפירות לעצמו ונותן דמים לבעלים בשכירתו וזהו הנקרא שכירות והיינו דתניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות ותרתי מתנייתא אקמייתא אתנייהו בג' דרכים הללו

שם רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר מדקאמר ליה זו מכלל דעומד בתוכה פי' רבינא לא אתא לאיפלוגי אדשמואל דמודה הוא נמי חוכר למחכיר אע"ג דאינו עומד בתוכה כיון דאמר לי' חכור לי בית השלחין קפידא אלא דאתא למימר דבמחכיר לחוכר דקפידא ועוד נראה לי דמדסבר לה רבינא כוותיה דשמואל נאדי מאוקימתיה דבדאמר לי' חוכר למחכיר קפידא אע"ג דאינו עומד בתוכה למה ליה למתני זו דמכלל דעומד בתוכה לנקוט כולי' בבית השלחין סתם ולתני חייב להעמיד לו מעיין אחר כדאיתא התם ?? כמו שאכתוב בסמוך וברישא שלא הזכיר בית השלחין ליתני אין חייב להעמיד מעיין אחר מ"ה דחיק נפשיה דמתניתין בדאמר ליה מחכיר לחוכר היא ואע"ג דלא משמע הכי מפשטא דהא תנינן חכור לי ודחיק רבינא למימר דחכור ממני קאמר אבל אם איתא דפליג רבינא עלי' דשמואל וס"ל דבין חוכר למחכיר בין מחכיר לחוכר לא אמרי' קפידא אלא בעומד לתוכה לוקי מתניתין כפשטי' כדאמר לי' חוכר למחכיר ולאו דשני מהיכא דאמר ליה מחכיר לחוכר מידי אלא דטעמא דמתניתין דמדקאמר ליה זו מכלל דעומד בתוכה וקפידא אלא ודאי כראמרן והכי נמי מוכח בתוספתא: דתניא התם שדה בית השלחין אני שוכר ממך שדה בית האילן אני מוכר ממך יבש המעיין ונקצץ האילן: חייב להעמיד לו מעיין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר שדה בית השלחי' זו אני שוכר ממך שדה בית האילן זו אני שוכר ממך יבש המעיין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכירו ע"כ ובשלמא אי אמרינן דכדאמר לי' חוכר למחכיר קפידא אע"ג דלא אמר לי' זו אתי' הך תוספתא שפיר דכי אמר לי' חוכר חכור לי בית השלחין סתם כיון דקפידא היא חייב להעמיד לו מעיין אחר אבל בסיפא דא"ל זו אינו חייב להאעמיד לו מעיין דכיון דאמר זו הרי הוא כאלו פירש מעיין זה ואילן זה שהן עיקר בית השלחין: ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מבטל לגמרי במקח טעות דבעלמא שהרי בשעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בעל חוב וטרף מקצתה אין המקח מתבטל בכך אלא שהמוכר חייב לשלם לו ביבש המעיין דכותה. אלא אי אמרת דלמסקנא דשמעתי' אפי' היכא דאמר לי' חוכר למחכיר ליכא קפידא אלא בדאמר לי' זו רישא דהך תוספתא היכא מתוקמא ולמה חייב להעמיד לו מעיין אחר לימא לי' שמא בעלמא אמרי לך אלא ודאי כדאמרן

נמצא עכשיו פסקן של דברים דכל היכא דא"ל חוכר למחכיר קפידא הילכך אי א"ל חכור לי בית השלחין סתם חייב להעמיד לו מעיין אחר ואי אמר לי' בית השלחין זו מנכה לו מן חכירו והיכא דאמר לי' מחכיר לחוכר ליכא קפידא אלא היכא דעומד בתוכה ואמר לי' זו מנכה לו מן חכירו אף בבית כור אני מוכר לך: וכרם אני מוכר לך נראה דה"ה והוא הטעם דאי אמר לי' לוקח קפידא דהא מדמי' להו בגמרא ולפ"ז נ"ל דהא דאמרינן בפ"ק דבבא בתרא בההוא עובדא דהני אחי דפלגי חד מטא אספלידא וחד מטא תרביצא ואתא ההוא דתרביצא ובנה אשיתא אפומא דאספלידא ואמר לי' קא מאפלת עלואי ואמר ליה אידך בדנפשאי קא בנינא ואסיקנא דדינא קאמר לי' ולא מצי אידך למימר לי' עד האידנא אספלידאי והשתא אנדירנא משום דשמא בעלמא הוא וכדאמרינן לה התם דבית כור אני מוכר לך כו' כרם אני מוכר לך וכו' דוקא דפליגי סתם כגון שעומדין בתוכו ואמרו זה לזה אני אטול עד כאן ואתה תטול עד כאן: אי נמי בדאמר ליה ההוא דמטיי' תרביצא לאחוה אני אטול תרביצא ואתה אספלידא אבל באומר אידך אני אטול אספלידא ואתה תרביצא לא אמרינן שמא בעלמא דהוי לי' כאמר ליה חוכר למחכיר קפידא: ודאמרינן הכא דביבש המעיין מנכה לו מן חכירו דוקא בחכירות הוא דאמרינן הכי אבל במכר ודאי שאינו חייב כלום דכיון דבשעת המכר היתה בית השלחין או בית האילן וליכא מקח טעות אפילו שיבש לאחר מכאן או נקצץ לא מחייב ליה מוכר ולא מידי דהא אסתלק ליה אבל הכא היינו טעמא משום דכיון שהבעלי' נוטלים חלק בפירות אכתי שייכי בקרק' משא"כ במוכר שכיון שנגמר המכר נסתלק לגמרי

ר"מ הי' דורש לשון הדיוט שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא:

וא"ת מאי אתא לאשמועינן כל הני תנאי דדרשי לשון הדיוט פשיטא דכל תנאי שבממון תנאי קיים ומי איכא דלא דריש כתב ר' יהודא הנשיא אלברצלוני ז"ל דהא קמ"ל דכולהו הני תנאי היא דורשין לשון הדיוט כלשון הכתוב שאעפ"י שהי' אפשר לפרש הלשון כפשוטו הי' דורשין ומוסיפין בו משמעות אין וכך הי' ר' מאיר דורש זה שהתנ' אם אוביר ולא אעביד משלם במטבא הי' אפשר שישלם מה שהכסיף הקרקע ופחת מדמיו אבל לא שישלם התבוא' שהיתה ראוי לעשות אלא שבא ר' מאיר ודרש לענין פחת הקרקע לא הי' צריך תנאי שכיון שקבל עליו לעבוד חייב אלא ודאי אף לשלם התבואה שהיתה ראוי לעשות נתכוון והיינו ר"מ הי' דורש שזה הענין מדרש חכמים הוא שדורשין הכתוב באם אינו ענין כך כתב בחידושי הרמב"ן ז"ל:

ולא ידעתי לענין פחת הקרקע למה הי' מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקיבל עליה למפלחה שכך כתוב אנא אוביר ואזרע חייב הוא בכל ההיזק שיבא בשדה מחמת ביטול המלאכה בשומר שנגנבה או נאבדה הבהמה מתחת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין וכמדומה לי שדברי שגגה ה שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות וזו היא ששנינו אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות ש"ח אינו נשבע ש"ש אינו משלם וה"ה נמי דשומר חנם אינו משלם וכמו שכתבתי לעיל בפרק הזהב ובפרק שבועות הדיינים בס"ד ואפי' לדברי האומרי' דשומר חנם חייב משום דפושע כמזיק הרי זה ודאי מפני שיושב ובטל ולא אינו כמזיק בידים ואם הם רוצין לומר דכיון שכתב אנא אוביר משמע שאם יבור משלם ומתוך תנאו הוא מתחייב שכיון שכתב ואזרע ולא זרע שמתוך תנאו הוא מתחייב במה שהיתה לעשות ואין כאן מקום למה שהתנה אם אוביר ולא אעבד אשלם במטבא שאינו צריך כלל אלא כך ראוי לפרש במדרש זה שהי' אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד ישלם פחת הקרקע שאף בדבר זה צריך תנאי וכמו שכתבתי אבל אם לכך לבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא אעביד לפיכך הי' ר"מ דורש אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראוי' לעשות כנ"ל וכן בדר' יודא באחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא הי' אפשר לפרש דאשאר כסות ועונה קאי אלא דאי הכי פשיטא אלא לאו אקרבנות קאי ובאנשי אלכסנרריא נמי שהי' כותבין לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו הי' אפשר לפרש לכשתכנסי לחופה נשואה גמורה ומעכשיו ארוסה אלא שא"כ לא הי' הדבר צריך לאומרו לפיכך דרש הלל דתנאה היא דקאי רמי בקדושין שלא יהי' נגמרין עד שעת כניסת לחופה ובדר' יהושע בן קרחה נמי שהוא כותב תשלומתא דאית לך עלי כל קיבל דיכי הי' אפשר לפרש שעל החוב קאמר ולא על המשכון אלא דע"כ לא הי' הדבר צריך שהאיך יפרענו יותר מחובו ולפיכך דרש ר' יהושע דאמשכון קאי שלא ימשכננו יותר וכן בדר' יוסי כיון שאנו למדין למה שהבעל גובה מן האב ממה שהאשה גובה מן הבעל הרי זה כעין מדרש והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם בכתובות גבי זה מדרש דריש ר' אלעזר בן עזרי' הבנים ירושו והבנות ניזונו מן הבנים וכו' ואף הלל הזקן הי' עושה מדרש כתוב' דתני' אנשי אלכסנדריא וכו' ר"מ הי' דורש לשון הדיוט הי' דורש לשון הדיוט כו' ומייתי כל הני דשמעתין אלמא דורש ל' הדיוט ר"י דומיא דמדרשו של ר' אלעזר בן עזריה שהי' דורש בתנאי כתובה כאילו הי' מן התורה והי' עושה היקשא מתנאי בנים לתנאי בנות

ולפ"ז הפירוש אין לנו דרשות לשון הדיוט אלא כשכתב כן בפירוש אבל בסתמא לא ואיכא למידק מדאמרי' בירושלמי בפירקן אמר רב יצחק הדא אמרו מבטל כיסו של חבירו פטור המבטל שדהו של חבירו חייב לשפותו פי' מבטל כיסו דפטור יליף לה מדתני התם בפרק איזהו נשך הנותן מעות ליקח בהן חיטים ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ואתמר עלה המבטל כיסו של חבירו פטור ואע"ג דהכא בפרקי' לא תנו לה לההוא דהנותן מעות קתני לה בלשון הדא אמרה כלישנא דהתם וקאמר נמי המבטל שדהו של חבירו חייב לשפותו וממתניתן דהכא יליף לה וקשי' דאדרבה איפכא שמעת מינה דטעמא דכתב הא לא כתב פטור אלא ודאי כל הני דדרשי לשון הדיוט עבדי ליה כתנאי כתובה דאע"פי שלא נכתב נמי שנכתב דמי ואף זה בכלל דורש לומר שהי' עושה מנהג בהדיוטות עיקר ודן על פיהם כאילו נהגו ע"פי חכמים שכיון שהי' המנהג פשוט וכולן עושין כן וכל המקבל על דעת כן מקבל הרי הוא כתנאי ב"ד שאע"פי שלא נכתב כמו שנכתב דמי ולפיכך אמרו בירושלמי דהדא אמרה דהמבטל שדהו של חבירו חייב לשפותו אע"פי שלא כתב מאחר שכך נהגו ובעי התם בירושלמי חנותו מהם ספינתו מהם כלומר דמספקא להו מאחר שנהגו לכתוב בקבלנות שדה אם יהי' הדין כן בשאר קבלנות דספינה וחנות וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל ור"ח ז"ל ככל הני דשמעתן דאפי' שלא כתב כמו שכתב דמי והלל הזקן אע"פ שלא ראה כתובות אמן הכשיר וכן כולן: הילכך שמעינן משמעתו שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אע"פי שלא נכתב כמו שנכתב דמי ומיהו ה"מ בתנאים שהם נהוגים ברוב המקומות שדנים בכל מקום מן הסתם על פיהם אבל תנאים שהן נהוגים בקצת המקומות אין דנין בהם אלא באותן מקומות בלבד והיינו דר"מ ור' יודא ור' יהושוע בן קרחה ור' יוסי אמרו סתם והלל אמר שיהו בני אלכסנדריא לפי שאין דנין אלא באותו מקום בלבד

שם טעמא דכתב לה הכי הא לא כתב לה הכי לא והא א"ר יוחנן אין דברי רש"י בזה מחוורין אלא הנכון דהכי קאמר דכי אמרינן שכן כותב לו תשלומתא דאית לי' עלאי כל קביל דיני ה"פ שכך כותב לו המלוה ללוה בשטר החוב והי' אפשר לומר דהא לישנא אעיקר פרעון קאי אלא דא"כ לא הי' צריך לכתוב דפשיטא ליה דלא גבי טפי מחוביה אלא ודאי למשכון איצטרך שלא ימשכנו אלא תשלומתא דאית ליה עליה דהיינו כנגד חובו אבל טפי לא והיינו דורש לשון הדיוט: ומ"ה מקשי' טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא כלומר דממשכנין יותר מחובו והא אמר ר' יוחנן וכו' וכיון דשומטו מעל גבי בניו פשיטא שאין ממשכון יותר מחובו ומשני אהני כתבא לגרעון כלומר דמדינא אם נפחת המשכון ברשות הלוה חייב להשלים למלוה כדי חובו דלא מחייב מלוה באונסין דמשכן אלא דאהני כתבא דלא לחייב ליה בהאי גרעון וה"ק לא ימשכננו בשביל מה שנפחת שא"כ נמצא שבין ב' פעמים משכנו יותר מחובו: ואפש' דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פוחת בתשמישו