ר"ן בבא מציעא נא

ועושה תירצו בתוספ' דאיכא למימר דשאני י"ט ושבת דכי אהדרי נינהו וגזרו י"ט משום שבת וכדאמרינן ינן בפ' במה אשה גבי סנדל המסומר אפי' צר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אמרינן אלא בירדן וספינה וכמעשה שהי' אבל שבת וי"ט כהדרי נינהו דתנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אף על גב דבמקום צערא הקלו בשבות דיו"ט מדשבת וכדאמרינן גבי חרש גבי גונא

ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל דכיון דבעיין לא איפשטא נקטינן לקולא דספיקא הוא ואיכא מ"ד דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתראי כרבה ואביי ורב אחי ורב אשי ומר יימר ומה זוטרא דלכולהו אסירי סירוס ע"י עובדי כוכבים נקטינן לחומרי דאמירה לעובדי כוכבים אפי' באיסור לאו אסורא דליכא למימר דכולהו ס"נ כר' חדקא ומשום דקעבר ישראל אלפני עור לא תתן מכשול משום דס"ל דבני נח הוזהרו על הסירוס דהא לא קי"ל הכי וסוגיין בעלמ' דלא כוותי' ושמעינן מהכא שאפי' לומר לעובדי כוכבים בחול שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעוברי כוכבים דומי' דחסום פרתו ודוש בה שאמר לו כן קודם דישה כן כחוב בחדושי הרשב"א ז"ל ואין ראי' זו מחוורת בעיני כלל דשאני הכא שהוא אומר כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה אבל בחול שלא חל עדיין אסור מלאכת שבת ליכא למילף מהכא אבל יש ללמוד דין זה מד איצטרך היתרא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לעובדי כוכבים לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כדאיתא בפ' חי שהחשיך

צא ע"א רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו פירש"י ז"ל דנהי דבידי אדם לא מחייב לשלומי דאין אדם לוקה ומשלם מ"מ מידי שמים לא יצא ער שישלם ואי תפס לא מפקינן וכמו שכתוב בפירושיו ונפקא מיני' נמי דאי יהיב לי' בתורת תשלומין וקדש בהם את האשה מקודשת דכיון דבידי שמי' מחייב נתינה מעליות' היא: בבלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת והכי קיי"ל מיהו היכא דלאו בני תורה נינהו אי נמי כל היכי דאיכא למיחש לפריצותא דעבדו' אפי' להכניס מינן ושאינו מינן לדיר אסו' וכמסקנא דסוגין זשא

ע"ב מתני' וכלן לא אמרו אלא בשעת מלאכה אבל מפני השב עש אבידה לבעלים אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאוחן פי' שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה אבל בהליכת מאומן לאומן לא אי משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי או משום דעושה בגפן זה אינו עושה בגפן אחר וכדאיתא בגמ' אלא מפני תקנתן של הבית התירו לו לפועל שיאכל בהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יצטרך לאכול בשעה שיעסוק במלאכתו של בעל הבית ויתבטל אבל ודאי אלו רצה לאכול אף בשעה שעוסק במלאכתו של בעל הבית אפינו לאחר התקנה רשות בידו אלא שתקנו שלא יצטרך כבא לידי כך ועור דמסתמא כיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן לא יאכל לאחר מיכן שלא יראה כרעבתן ויהי' סותם את הפתח לפניומ"ת למדנו מפורש ממשנתינו שעיקר אכילתו של פועל מן התורה הוא בשעה שעוסק במלאכתו של בעל הבית וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות שכירות דעושה במחובר אינו אוכל עד שיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף חפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש באכילתו ע"כ ולא מחוור וכדכתיבנא וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב דברים הללו אין להם שו"ש ובספרי דרשו וקטפת מלילות בידך שלא יהי' קוצר במגל ואוכל וחרמש לא תניף בשעה שאתה תניף וכו' ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו ע"כ ואע"ג "ג שהרי"ף גורס בנוסח משנתינו וכלן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה לאו למימרא שלא יאכל בשעה שמתעסק במלאכתו אלא הכי קאמר וכלן לא אמרו אלא עד שעת גמר מלאה ולאפוקי לאחר שנגמרה מלאכתו אתא ופרקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת ולאו למימרא דבעוד שהמשאוו על גבה לא תאכל אלא הכי קאמר מר עד שתהא . פורקת אוכלת אבל לאחר פריקה לא

שם גמרא שור במחובר פרש"י ז"ל הרי מלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בו שהוא קשור לצמד לפני העגל והבוצרים עושים בגפן שאצל העגל' ונותנין בה ולא מיחוור שאף על פי שהתחלת המלאכה במחובר מ"מ שור זה בתלוש הוא עושה והרי רש"י ז"ל עצמו פי' למעלה בהא דאמרינן גבי אדם מי לא עסקינן ששכרו לכתף דהיינו לשאר ענבים וחבירו בוצרים אותן דהו"ל מלאכתו בתלוש אלא שור במחוב' כגון שהי' דש במחובר

כשתהא פורקת ס"ד אלא אימא עד שתהא פורקת פי' דקס"ד דאחר שפירקה קאמר ומ"ה קשי' לן למה אוכלת הלא כבר נגמרה מלאכתו וכ"ת לישני לי' דהכא בחמור ששכרו למשואות עסקינן ומ"ה קתני דאוכלת לאחר פריקה בין משאוי למשאוי דומי' דפועלים שאוכלים מן התקנה בהליכתן מאומן לאומן: ליכא למימר הכי דבשלמא גבי פועל איכא תקנתא של בעל הבית דכיון שאוכל בהליכתו מאומן לאומן יתבייש מלאכול בשעת מלאכה. אבל גבי חמור מי איכא למימר הכי ומתרצינן אימא עד שתהא פורקת כלומר עד שתגמר לפרוק משאה לגמרי: צב ע"א ומר סבר מה נפשך אתה אוכל ופטור הך דרשא לאו בדוקא אייתי לה דהא אסיקנא לעיל לוקח מדאורייתא פטור והכי איבעי' למימר מה נפשך אי חסמת פטור אף אי חסמת פטור וכדאסיקנא לעיל אלא דכיון דמפרשא בדוכתא נקיט דרשא דרגילה לי' טפי

ואי אמרה משלו הוא אוכל אמאי חייב פי' אע"מ שיאכל בני בשכרי קא קשי' לי' דכיון שרשאי פועל לומר תנו שיעור אכילתו לבני והוא אוכל מן התורה אע"פי שלא קצץ בנו אמאי חייב אע"פי שקצץ דודאי אין קציצה מחייבת למי שאוכל. מן התורה וכמו שכתבנו לעיל וכדקתני הוא אוכל ופטור ומפרק משום דמחזי כמקח כלומר שאע"פי שרשאי פועל לומר תנו לבני במקומי ואוכל מן התורה ופטור מן המעשר שכיון שקצץ למי שאינו עושה מחזי כמקח: ולענין פסק הלכה קיי"ל משל שמים הוא אוכל כיון דפלוגת' דמתני' וברייתא היא ותנא דמתניתין דס"ל דמשל שמים הוא אוכל נקטי' הכי הילכך פועל שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו

צ"ג ע"א וחייב בגניבה ואבידה פירוש ואפילו הטמין הפקדון בקרקע או הקיפו מחיצה של ברזל ונגנב או אבד חייב ששומר שכר צריך שיה' יושב ומשמר וכמו שכתבתי בפרק המפקיד

ע"ב א"ה אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וא"ת לדידי' דמוקים לי' דעייל בעידנא דעייל אינשי מי ניחא והא אפי' בכה"ג לאביי פשיעה הוא והו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס לאו קושי' היא דאע"ג דאביי מחייב בכה"ג מ"מ לאו פשיעה גמורה היא שהרי שומר חנם פטור בכך וכי אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דווקא בפשיעה גמורה שאפי' ש"ח חייב עלי' אבל היכא דלא הוי פשיעה גמורה אע"ג דלשומר שכר לא הוי נטירתא מעלי' כיון שסופו באונס פטור וראיי' לדבר מדאמרינן בפרק המפקיד דאפילו שומר שכר שמסר לש"ח פטור. שהרי מסרה לבן דעת ואמאי והרי המוסר לש"ח לא מסר אלא ע"מ לשמו' שמירה פחותה כדינו של ש"ח והוי לי' כאלו נעל בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה דלא הוי נטירותא לגבי ש"ש ואפ"ה כל שנאנסה בידו של ש"ח בענין שש"ש פטור עליו אף הוא פטור ולא מחייבינן לי' משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס דנהי דכשמסר לש"ח לא נטר כדבעי לי' אפ"ה כל שסופו באונס לא מחייב אלא א"כ הי' תחלתו פשיעה גמורה ואע"ג דבשומר שמסר לשומר קיי"ל בפרק המפקיד דחייב התם היינו טעמא משום דמצי אמר האיך לא מהימן לי בשבועה הא איכא סהדי דאיתניס או דהוי מפקיד גבי' כל יומא פטור מן הטעם שכתבנו

שם ועד כמה עד כדי דמיהן ואם לא קדם חייב ואפשר דכל שלא הוי יכול לקדם אלא בשכר כשמשלם פוחתין לו כדי אותו שכר דכיון שאפי' הכי הוא שקיל שכרן מקדמי' מבעל הבית עכשיו שלא קדם לא הפסיד אלא מה ששוה בהמתו יותר מאותו שכר או אפשר כיון שהי' לו לקדם ולא קדם אין משערין אותו בכך אלא משלם את הכל

רב חסדא ורבה בר הונא לא סבירא לי' הא דרבה להכי יהיב לי' אגרא כ"ה דלנטר נטירתא יתירתא והכי קיי"ל הילכך שוור חד מניהו במיא ועל בעידנא דעיילי אינשי וגנא בעידנא דגנא חייב מיהו אם אנסתו שינה או שאירעו אונס בגופו משמע וודאי דפטור דמאי הו"ל למעבד. אבל הרשב"א ז"ל סובר דלאביי לעולם שומר שכר חייב באונסין עד שיה' האונס מגיעו לגופו של פקדון ואפי' אנסתו שינה חייב

שם איבעי לי' לעבור חדא חדא פירשה הרי"ף ז"ל בשומר שכר דומי' דהנך דלעיל דלהכי יהיב לי' אגרא דלינטר נטירותא מעלייתא אבל ש"ח פטור וא"ת והא אמרינן בפרק הכונס צאן לדיר גבי נפלה לגינה ונהנית משלמית מה שנהנית היכי נפל אמר ר' כהנא שהחליקה במימי רגלי' אבל דחפוה חברותי' פשיעה היא ומשלמת מה שהזיק' וכיון דחשבינן לי' פשיעה הוי לן לאחיובי אפי' בש"ח י"ל דנהי דודאי פשיעה היא דלגבי נזקין חייב לגבי ש"ח פטור שאין ש"ח מקבל עליו אלא כדנטרי אנשי בשלהן וכיון שאין דרכן של בני אדם להעביר בהמתם אחת אחת פטור תדע לך דלא דמיא חיובי דש"ח לחיובי דנזקין דהא על בעידנא דעיילי אנשי פטור אפילו בש"ש אליבא דרבא ונהי דלא קיי"ל בהא כוותי' כיון דיהיב לי' אגרא מ"מ בשומר חנם ודאי פטור ואלו לענין נזקין אם הניח שורו מבחוץ ועל באידנא דעיילא אנשי אין ספק שהוא חייב שהרי שורו הזיק אלא גבי ש"ח פטור לפי שלא קבל עליו אלא כדנטרי אנשי

שם לימא פליגי אדרב הונא בר אבין דשלח ר"ה ב"א וכו' אם ש"ח הוא רצה נשבע רצה עושה עמו דין: איכא למידק מאי קושי' דהא בפרק הגוזל קמא אסיקנא דכל שהוכר הגנב קודם שנשבע בין ש"ש ובין ש"ח עושה עמו דין ואינו נשבע וכי שלח ר"ה בר אבין בש"ח דרצה נשבע דוקא בנשבע כבר קוד' שהוכר הגנב ורצה נשבע רצה עומד בשבועתו קאמר וי"ל דמשום דאביי סבר התם דאפילו הוכר הגנב קודם שנשבע רצה נשבע פריך מיני' לתרוצי לכ"ע אי נמי י"ל דהכא נמי אפשר לומר דהכי הוא שמתחל' נשבע ולבסוף הוכר הגנב ואפ"ה חייבי ר' נחמן לשלומי' ומ"ה אמרינן לימא פליגי

מתני' עלתה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס כתב עליו הרי"ף ז"ל והוא שתקפתו ועלתה תקפתה וירדה וכדאוקמי' לה בפרק המפקיד: והראב"ד ז"ל השיב עליו דכי אצטרכין לעיל לאוקמי' הכי ה"מ לאביי דאמר תחלתו פשיעה וסופו באונס אע"פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה חייב אבל לרבא לא צריכין להכי וכבר פסק הרב אלפסי ז"ל כרבא והרמב"ן ז"ל כתב להעמיד דברי הרי"ף ז"ל דנהי דלעיל לא צריכן לאוקמי' אליבא דרבה בשתקפתו ועלתה היינו טעמא משום דאביי ורבא לעיל אליבא דרבה קמיפלגי וכיון דלרבה סבירא לי' דכל היכא דנטר כדנטרי אנשי פטור לא הוי מצטרכינן רבא לאוקומי בשתקפתו ועלתה אבל אנן לא ס"ל כרבא ומחייבינן בשוור חד מניהו למיא משו' טעמא דאיבעי' לי' לעבורי חדא חדא לא משכחת הרי זה אונס אלא בשתקפתו ועלתה: