ר"ן בבא מציעא נ

דגמירי לה סתם ומ"ה מקשינן אתיא קמה קמה עין עין נתינה נתינה אבל לא ידעינן הי קמה והי נתינה וכבר כתבתי זה בפ"ק דשבועות

פח ע"א א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. איכא למידק היכי קאמר ר' ינאי דוקא בית אבל חצר אינה קובעת והא בהדי' תנן איזה היא חצר שקובעת למעשר חצר שהכלי' נשמרי' בתוכה י"ל אמר לך ר' ינאי האי מדרבנן דגזרו חצר אטו בית אבל הכא בדאוריי' פליגי והכי מוכח בירושלמי דכולהו מודה דחצר אינה אלא מדרבנן

ונופו נוטה לחצר וא"ת והא בעינן דרך שער והא לאו דרך שער הוא איכא למימר ה"מ פירות הגדילים בשדה שכיון שצריכים הכנסה כל שאין נכנסין דרך שער לאו הכנסה הוא

אבל הגדל בבית אין לך ראיית פני בית גדול מזה וא"ת כיון דהשתא קס"ד דמדאוריית' קאמרי היכי אוקימנא בתאנה דהא לאו דאורייתא הוא דדגן תירוש ויצהר כתיב אבל פירות האילן דרבנן נינהו ובהדי' מוכח בפ"ק דביצה גבי ליטרא קציעות שדרסה ע"פ העגול דתרומת תאנים מדרבנן וה"נ מוכח בנדרים בפרק הנודר מן הירק דכל פירות האילן דרבנן דתנן התם הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד: ואמרי' עלה בגמרא למימרא דדגן כל דמדגן משמע מתיב ר' יוסף ובפרוץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת לרוב ואי אמרת דגן כל דמדגן משמע מאי בפרוץ הדבר כלומר מדאורייתא הוא ואמרינן לאתויי פירות האילן וירק אלמא כל פירות האילן דרבנן הם וכיון שכן השתא דקס"ד היכי אוקימנא לה בתאנה: איכא למימר דרב פפא לא נחית למימר בתאנה אי מעשר שלה מדאורייתא אי מדרבנן ונקט תאנה לדוגמא בעלמא ואם דייקת בה דתאנה דרבנן היא משכחת לה בגפן אבל ודאי פירות האילן דרבנן נינהו ואע"ג דתנן בריש מעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר ובספרי נמי מפיק לה מדכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהריך מה אלו מיוחדים אוכל וגדולו מן הארץ וכו' כל הני מילי דרבנן נינהו אלא דאסמכינהו אקרא

ע"ב תבואת זרעיך ולא לוקח וא"ת כיון דאסיקנא דלוקח מדאוריי' פטור למה גזרי על הלוקח מעם הארץ הא מדאורייתא פטור ואי מדרבנן כיון דרוב עמי הארץ מעשרים הן לא הוה להו למיחש וי"ל דכי פטרינן לוקח מדאורייתא ה"מ כשמרחן המוכר ע"מ למכור דלא איחייב לי' מוכר במעשר לעולם דקרינן בי' ואכלתו ולא מוכר הילכך לוקח נמי פטור דכיון דלאו תבואת זרעו היא אי אפשר שנתחייב ברשותו אבל כשמרחן מוכר ע"מ לאכול כיון שנתחייבו אע"פי שמכרן אח"כ לא נפטרו במכירה וכן כתב הרמ"בם ז"ל ולפיכ' גזרו בלוקח מעם הארץ דזימנן דאיכא חיובא דאורייתא כשמרחן ע"מ לאכול: ובהא נמי מיתרצא הא דאמרינן בפרק בכל מערבין גבי האי דלוקח יין מבין הכותים דאמרינן התם כי קאמר רבי מאיר אין ברירה בדאורייתא וקרי דאורייתא הך דלוקח יין אע"ג דהכא אמרינן דלוקח מדאורייתא פטור משכחת לה דלוקח מחייב מדאורייתא כגון שגמר מלאכתו על דעת לאכול ור"ת ז"ל כתב דכי פטרינן לוקח דוקא שנתמרח ברשות מוכר שמשהוקבע יצא מרשות לרשות אבל כל שנתמרח ברשות לוקח חייב והביא ראי' מדאמרינן בפ"ק דבכורות מנין ללוקח טבלים ומורחין מן עובדי כוכבים שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכיון דקרא קא דריש משמע דמדאוריית' קאמר וכי קאמר לוקח טבלים ממורחין לא שלקחן ממורחין אלא שהן עכשיו ממורחין קאמר דומיא דאידך דמייתי' עלי' הלוקח טבלים ממורחין מן עובדי כוכבים מעשרן והן שלו ואוקמינהו בדמרחינהו ישראל ברשות עובדי כוכבים ומעשרן למ"ד דאין קנין לעובדי כוכבים בארץ להפקיע מידי מעשר

כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים הכי איתא בנוסחי עתיקי ומאן דגריס בתאנים וענבים לא דייק דמעשר תאנים דרבנן הוא ור' ינאי מדאורייתא קאמר וכדכתיבנא לעיל א"ו בזיתים גרסינן שמעשר שלהן מן התורה ופרש"י ז"ל בזיתים וענבים העומדים לאכילה שאף הן בכלל תבואה ומעשר שלהן מן התורה הזקיקו לומר כן שאלו בעומדין למשקים אף הוא ביקב תלי' רחמנא ומיהו לא מוחוור דזיתים וענבים העומדין לאכילה לאו בכלל תבואה הן שאין בכלל תבואה אלא אוכל דמדגן או חמשת מינין בלחוד למר כדאית לי' ולמר בדאית לי' אבל פירות האילן לכ"ע לאו בכלל תבואה נינהו וכדמוכחא ההוא דהנודר מן הירק וכמו שכתבנו למעלה: אלא כך ראוי לומר דזיתים וענבים העומדין לאכילה בכלל תירוש ויצהר הן שלפי שמהן למשקין הן עומדים קראן הכתוב תירוש ויצהר אבל ודאי אפי' עומדין לאכילה מעשר שלהן דאוריית': וראי' לדבר מדאמרי' בפרק העור והרוטב גבי תרומה דמשקין היוצא מהן כמותן ולוקין עליהם ומדאמרי' משקין היוצאין מהן כמותן ש"מ דעיקר תרומה אפירי חיילא ואשמועינן משקין היוצאין מהן כמותן ול"ל דההוא כשדעתו לעשות מהן יין אלא שהקדים תרומתן בענבים כדרך שמקדימין בתרומת דגן בשיבולין דההוא נמי עיקר תרומה לתירוש ויצהר הוא ולא מיקרי משקין היוצאין מהן

אבל חיטין ושעורין דבגורן תלנהו רחמנא לא כתב רש"י ז"ל דלהאי פירוקא לא סבירא לן הא דאמרינן בעלמא גבי חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות מעיקרא אימר לא טבול כדר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו: והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ היכא אמרי' בפרק אין עומדין דהא דר' אושעי' הלכה פסוקה היא משום דליכא מאן דפליג על והא האי לישנא פליג עלי' ומשמע דהוא עיקר דבתרא הוא וליכא למימר דר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו מיירי בשלא מרחן דא"כ מאי מערים ומכניס ול"ל נמי דמרוח אינה קובע בבית אלא בשדה ולהכי מהני הא דר' אושעי' שאפי' מרחן בבית משהכניסן במוץ לא קבע ומ"ה אמר מערים ומכניס דהא ליתא דבירושלמי אמרינן בהדי' דמרוח קובע אפי' בראש גגו דהתם אמרי' גבי צמוקין תני משיעמיד ערימה בראש גגו והוינן בה ר' יונה בעי בשדה לא פי' בתמי' וא"ר חנינא רבותא אתא לאשמעינן למימר לך אפי' משיעמיד ערימה בראש גגו כלומר אפי' בראש גגו נמי קבעה א"ו הכא הכי איכא למימר שכל שעשה בה מרוח לאחר שהכניסה במוץ בין בבית ובין בשדה חייבת והיינו הא דאמרינן הכא דבחיטין ושעורין דבגורן תלי' רחמנא ומיהו הא דר' אושעי' מהני דאלו דש וזרה והכניסה בבית נקבעה אע"פי שלא עשה לה מרוח. שראיית פני הבית קובעת כאלו נתמרח אבל כל שהכניסה במוץ ודש וזרה בבית אלא עשה בה מרוח פטורה לעולם ואע"פי שנמלך לאחר מכאן ועשה לה מרוח פטורה שאינו נקרא מרוח אלא לאלתר לאחר שדש וזרה שהמרוח היינו שימרח פניו של כרי והכי איתא בירושלמי והוא נעשה לאלתר לאחר שזרה כל שהכניסו במוץ אפי' דש וזרע כל שלא נתמרח לאלתר פטור ואלו דש וזרע בשדה והכניסו לבית אפי' לא נתמרח חייב והיינו דר' אושעי'

פ"ט ע"א אלא אמר רבינא כרוך ותני פרש"י ז"ל דאלו תנינין להו כל חד וחד לחודי' משמע דדוקא קאמר דמשהגיע לעונות המעשרות אינו אוכל אע"פי שלא נתחייבו עדיין בחלה אבל כיון דמערכין להו משמע שהוא אוכל עד שתגמר מלאכתו למאוחר שבו ואיכא למידק דהא תניא לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש"י ז"ל משום דנגמרה מלאכתו למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ואיכא למימר דה"ק דכיון שנגמר' מלאכתו למעשר הרי הוא טבל גמור ואסור להאכיל לבהמה וא"ת יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ורב נתן בעל הערוך ז"ל פי' דכי אמרינן לקמן אינו עובר משום בל תחסום הכי קאמר נהי דפרות הללו אוכלת מתבואה זו כיון דלא נגמרו מלאכתו לחלה אפ"ה כיון דלא דיש הוא אינו עובר משום בל תחסום דאע"ג דילפינן לעיל מהיקשא דשור אוכל מכל דבר בין בתלוש בין במחובר כאדם מכל מקום לא עובר בלאו דלא תחסום אלא בדש דכתב בהדי' אבל בשאר מילי דאתי' מדינא לא שאין עונשין מן הדין: אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג מהלכות שכירות שעל כל דבר שהוא אוכל אם חסמה עובר משום בל תחסום וה"נ מוכח בספרי והוא ז"ל פי' בפר' הנזכר דמרכסות היינו שהי' מהלכות כדרכן וירט עליהם הדרך והלכו על התבואה דבכה"ג לא קרינן בי' בדישו והכי מוכח בירושלמי דתרומה פ"ט דתני התם בדישו ולא בדרכו ר' אליעזר בר"י אומר אפילו בדרכו ודרכו היינו כדפרישנ' ובריית' דהכ' אתי' כת"ק דראב"י דירושלמי

ע"ב קצץ אחת אוכל שתים לא יאכל פירש"י ז"ל דאשכרו למסוק שכרו ללקט קאי וקאמר דאע"ג דמדינא אוכל ואינו צריך לעשר כיון שקצץ הוי לי' כמקח דקובעו בשתים ואין זה מיחוור דכיון שהוא אוכל מן התורה כי קצץ מאי הוי הרי קציצתו לא מעלה ולא מורידת והכי תנן בפרק ב' דמעשרות השוכר את הפועל לקצות בתאנים ואמר לו ע"מ שאוכל בתאנים אוכל ופטור ע"מ שאוכל אני ובני או שיאכל בני הוא אוכל ופטור: ובנו אוכל וחייב על מנת שאוכל בשעת קציצה ולאחר קציצה בשעת קציצה אוכל ופטור לאחר קציצה אוכל וחייב שאינו אוכל מן התורה זה הכלל כל האוכל מן התורה פטור ושאינו אוכל מן התורה חייב אלמא שאין קציצתו מחייבתו בזה שאוכל מן התורה. אלא ע"כ כי קתני שתים שתים לא יאכל ארישא קאי ששכרו לעדר ולקשקש שכיון שאינו אוכל מן התורה הוה לי' מקח וה"ק לא יאכל עד שיעשר עליהם מפירות שיש לו בתוך ביתו אבל עשר עליהם וודאי אוכל ולענין בעיין דהבהוב כיון דלא איפשטו נקטינן לחומרא הילכך לא יהבהב

צ ע"א מהו שיאמר אדם לעובדי כוכבים חסום פי פרתו ודוש בה פירש"י ז"ל דישה שלך והזקיקו לפרש כן דאי דישה שלי קאמר למה לי' למימר פי פרתו לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של עובדי כוכבים עובר משום בל תחסום וכדתניא בסמוך וכה"ג איכא למבעי במהו שיאמר לעובדי כוכבים א"ו מדנקט פי פרתו ש"מ דדוש בה דישה שלך קאמר וא"ת כה"ג מי א איכא משום אמירה לעובדי כוכבים הרי אפי' בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לעובדי כוכבים במלאכה דישראל אבל במלאכה דעובדי כוכבים לא דהכי תניא במכילתא להדיא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא תעשה חברך ולא יעשה העובדי כוכבים מלאתך כלומר דאסמכוה אמירה עובדי כוכבים אקרא אולא יעשה: העובדי כוכבים מלאכתו כלומר באמירה דידך ר"ל ששת ימים תעשה מלאכ' (הא ביו' השביעי לא תעשה) אתה ולא תעשה חברך אבל יעשה עובדי כוכבים מלאכתו אלמא במלאכת העובדי כוכבים ליכא משום אמירה לעובדי כוכבים י"ל דהתם בשל ישראל אינו עושה כלום אבל זה שאומר לו חסום פי פרתו הרי אומר לו שיעשה מלאכת חסום בפרתו

שם אבל חסימה דאיסור לאו לא: וא"ת והא י"ט דליתא אלא איסור לאו ואפ"ה אסרינן בי' אמירה לעובדי כוכבים כדמוכח בהדי' ההוא דהביא דורון בפרק אין צדין ואפי' גב חולו של מועד תניא בפ' מי שהפך כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לעובדי כוכבים ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לעובדי כוכבים