ר"ן בבא מציעא ה

רמאי ואין עליך לומר אלא כלשון ראשון דמשום דלא תפסי לה אמרי' כל דאלים גבר ולא אמרי' יחלוקו

אמר רבי חייא מנה לי בידך כו' וא"ת למה הוא נשבע הא קי"ל שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה בין מן היורשים ובין מן הלקוחות ד"ת וא"כ נ' הללו שמעידים בהם עדים שעבוד קרקעות נינהו והו"ל כמודה בקרקעות וכפר בכלי' דפטור י"ל אי אמרי סהדי שעדיין בידו נ' זוז שהלוהו ולא פרעו ה"נ הכא במאי עסקינן כגון שהעדים אינם מעידים אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי דטענינן להו דלמא פרעו ומיהו מיני' דידיה גבי ומש"ה נשבע שכיון שאמר אין לך בידי כלום כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי ולקוחות לא מחייבו בהכי דאינהו לית להו למסמך אטענתא דידי' אלא אמרי' דלמא לוה ופרע ומיהו ה"מ לדינא דגמרא: אבל השתא דתקון רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות אפילו היכא דמסהדי סהדי דאוזפי' ולא פרעו ישבע על השאר משום דבחד מקנתא אפילו בכה"ג אין כאן שעבוד קרקעות והארכתי בזה בפרק הפקדון בס"ד

מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע פירש"י ז"ל מפני מה לא חשבתו תורה כמשיב אבידה דהא אי בעי כפר בכולה ומהא שמעינן דמשיב אבידה מדאורייתא פטור ולא מדרבנן בלחוד מפני תיקון העולם כדברי רש"י ז"ל בסמוך בההיא דר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה כו' דליתי דא"כ מאי קא מיבעיא ליה לרבה הא מדאורייתא חיובי מחייבי ואינו פטור אלא מקונות חכמי' אלא ע"כ משיב מדאורייתא פטור והא דתנן מוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם דמשמע דמדאורייתא חייב היינו כשהלה תובעו ובמס' גיטין יתבאר בס"ד

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח כלומר ומ"ה ליכא ליהמני' בלא שבועה משום מגו דהשתא אינו מעיז ובהאי מגו דבעית ליהמני' הי' צריך להעיז וחזקה אין אדם מעיז: וא"ת הא אמרי' מגו בכה"ג בהנהו עיזא דאכלי חושלא בנהרדעא בפח"ה דנאמן אדם לטעון בה כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחי' הן בידי ואע"ג דהשתא דטוען דאכלן חושלא אע"ג דמשקר אינו מעיז דמרייהו דהני עיזא לא ידעי ולא מידי, ואלו אמר לקוחי' הן בידי הי' צריך להעיז אלמא אמרי' מגו בכה"ג וי"ל דוודאי מגו כהאי גרוע הוא ולא אלים לאפטורי משבועה כדאשכחן במודה מקצת שלא פטרתו התורה מן השבועה ואע"ג דאיכא למימר בי' כי האי מגו הילכך כי אמרי' בהנהו עוזא דנאמן. נאמן בשבועה קאמרי' וכן כתבו כל הגאונים ומיהו אע"ג דמגו גרוע הוא מהני לאוקמי הני עיזא ברשותי' דמאן דתפיסי ומה שפיר"שי באין אדם מעיז כו' מפני שגמלו חסד כו' בפרק שבועת הדיינים הארכתי במה שיש עליו מן הקושיות אלא וודאי ה"פ אין אדם מעיז כיון שחבירו יודע מה שהלוה יודע וכן בפקדון אינו מעיז כיון שיודע האמת כמוהו הלכך בשניהם כופר הכל פטור ומודה במקצת חייב שלא כפי"רשי ז"ל ואי אמרי' כופר הכל בפקדון חייב דוקא בטוען נאנסו משום דטוען בדדמי ואינו מעיז

ע"ב ובכולה בעי דלודי לי' פיר"שי ז"ל וכ"ת מגו דחשיד וכו' ואינו מחוור דהא מסקינן לקמן דמגו דחשיד לא אמרינן ואפשר דנקט רש"י כפי סברתו של אביי דאמר לקמן חיישי' שמא מלוה ישינה יש לו עליו ופיר"שי דאביי אתא לאפוקי דר' יוחנן דאמר מגו דחשוד כו' לא אמרי' אלא דאמרי' וי"מ דהכי קאמר ובכולי' בעי דלודי' לי' כלומר אי אמרת אין אדם מעיז ומ"ה לא האמנתו לי' מגו דאי בעי כפר בכולה אף כשכפר במקצת ליהמני' דקושטא קאמר דאי לאו הכי לא הי' יכול להעיז ומ"מ שמעינן משמעתתי' דרבה דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה

אבל עדים דליכא למימר הכי לפירש"י ז"ל שהרי בכל כופר ונימא מיגו דחשיד כן. וזה ע"ד מ"ש דרבה חושש למיגו דחשיד כו' וכבר כתבתי מאי דקשה עלי' וע"ק דאי משום מיגו דחשיד כו' אתיא עלי' מאי קמ"ל ק"ו ומאחר דחשיד היאך יועיל ק"ו שלא לחושדו אלא ה"פ אבל גבי עדים דליכא למימר אשתמוטי קא משתמיט שהרי בכל כופר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואע"פ שהוחזק כפרן במקצת נימא משטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו וליהני' באותו מקצת שלא הכחישוהו עדים קמ"ל ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהודאת עדים ולפיכך הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתן ובחזקת מעיז פניו הוא ונשבע

מה לפיו שכן, מחייבו קרבן הקשה הרמב"ן ז"ל והלא אף העדים מחייבין אותו קרבן כשאינו מכחישן לפיו כשאינו מכחישן הוא דמחייבו אבל כשמכחישין לא משמע וא"כ פיו ועדים שוין ה' וי"ל דאפ"ה פריך שפיר מה לפיו שכן מחייבו קרבן בלא סיוען של עדים כלל לא בהודאתן ולא בשתיקתן משא"כ בעדים שאין מחייבים אותו קרבן אלא בסיוע של פיו בהודאה אי נמי בשתיקה משום דכהודאה דמיא אבל בתוס' כתבו דפיו מחייבו קרבן אפילו בשעדים מכחישין אותו שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואף על פיו הי' סומכי' עליו כיון דמלתא דכפרה דנפשי' הוא

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי בכריתות פ"ק נאמרו ב' לשונות חד משום מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי לפטור השתא נמי פטור דמ"ל לשקר ואע"ג דמגו במקום עדים הוא הא אמרי' דמתרצי' דבורי' הוא ורואי' אותו' כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"ג דאסיק דבורי' לא אכלתי כלל אנו מאותו שעה שאמר לא אכלתי רואי' אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"פי שבשאר דינין לא אמרינן מגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים וא"ת מגו למה לי וי"ל דכולי האי לא אמרי' שיהא נאמן כשאין שם קצת מגו כשמכחישים שנים לגמרי דהודע אליו קרינא בי' דאעדים אית לי' למסמוך וכדאמרי' התם דלהא לישנא בטומאה חדשה שאין שם מגו כלל הם נאמנין יותר ממנו ואידך לישנא דאתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ומשום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותו ואפילו כשמכחישים אותם לגמרי בטומאה חדשה דליכא מגו כלל מהימן

אשם היינו קרבן כלומר ועדים מחייבי' אותו אפי' במכחישי' וא"ת והיאך אפשר לומר כן והא לא פליגי ר"מ ורבנן בקרבן אלא במכחישין, הא בשאינו מכחישין שוין הן ולרבנן אף בשאינן מכחישין אינו מתחייב אשם ע"פי העדים אלא בהודאת עצמו דכיון דכתיב והתודה הודאתו הוא דמחייבתו משא"כ בחטאת דמשעה שחטא נתחייב בקרבן ועדים גלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ היאך מתחייב אשם ע"פי עדים וי"ל דר"מ יליף מק"ו דידי' לעשות עדים בכל מקום כהודאת פיו

מה לפיו שאינו בהכחשה מהא שמעינן דמי שהודה בב"ד וחזר בו ואמר נזכרתי אע"פ שהעדים מעידים כדבריו אין משגיחין בו דודאי הכא בכה"ג עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אלומי דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' אי בעי למיתב מי לא מצי יהיב אלא ודאי אפי' כשאינו מעמיד דבריו וחוזר בו לאו כל הימנו ולא משגיחים בעדים כלל בין באומר לויתי ועדים מעידים שלא לוה בין באומר לא פרעתי ועדים מעידים שפרע והיינו דאמרי' בפ' יש נוחלין המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולה נשבע וגובה מחצה כלומר אפילו חזר לומר כדברי העדים שכיון שהודה בתחלה שלא פרע אלא מחצה אינו יכול לחזור בו אפי' העדים מסייעין אותו והיינו נמי דגרסינן בפ' שבועו' הדיינין ההוא דאמר ליה לחבירו הב לי מנה דאוזפיך א"ל להד"מ אתי סהדי ואמרו דאוזפי' ופרעי' אמר אביי אנן אמאן נסמוך אינהו אמרי אוזפי' אינהו אמרי פרעי' ר"א כל האומר לא לויתי כאילו אומר ל"פ דמי אלמא אע"ג דהתם הוי הודאה מתוך הכפירה אע"ג דאיכא עדים דפרעו לא פטרי' ליה כ"ש בהודאה גמורה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' טוען ונטען כתב שמי שהודה בב"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו שהודית לו והרי עדים הרי זה עדות מועלת ועושי' על פיהם שהרי לא הכחיש עדותם ואינו כאומר לא לויתי מעולם ודברי תימא הם וצ"ע

דף ד' ע"ב תיתי מגלגול שבועה מכאן למדו התוס' דמגלגלים שבועה אע"פ שאין הבע"ד תובע ופותחי' לו דהא מדמינן גלגול שבועה עדים ובעדים אמרי' ישבע על השאר דב"ד משבעי' ליה אפי' אין בעל דינו תובעו כשבועת מודה במקצת ועוד דעיקר גלגול שבועה מסוטה ילפינן בפ"ק דקדושין מואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אע"פ שאין בעלה תובעה אלא מאיש זה שקינא לה ונסתרה ואע"ג דמשמע דרב הונא ורב חסדא פליגי בהא מילתא בפ' כל הנשבעי' אי פותחים לו בגלגול או לא ה"מ בשבועה דרבנן אבל שבועה דאורייתא כ"ע מודו דפותחין בגלגול

מה לע"א שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע כו' וחזר הדין הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין ונשבע כך הוא גירסת רש"י ז"ל ולפי זה מבינייהו דעד אחד ופיו קאתי ולפי גרסא זו יש לומדים דאין שבועת עד אחד באה אלא בטענות בריא כדאמרי' הצד השוה שבהן שע"י טענה הן באין אלמא דכי היכי דבעי טענה בפיו דהיינו טענת בריא הכי נמי בהעדאות ע"א וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב דבהעדאת עד אחד נשבעים אפילו בטענות שמא ואין עליו קושיא מזו דבין טענות בריא ובין בטענות שמא טענה מיקרי ומ"מ אין גירסא זו מחוורת דהיכי עבדינן צד שוה מפיו ועד אחד שאינו ממין אחד דעד אחד נשבע על מה שמעיד ופיו על מה שכפר אלא נוסחא עתיקא ה"ג מה לעד א' שכן שבועה גוררת שבועה כלומר דהאי אתי' מבינייהו מגלגול שבועה דעד אחד ופיו שהן ממין א' דתרווייהו על מה שכפר הוא נשבע והיינו דאמרי' הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הם באים כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות א' שהוא כעין הודאה והיינו טענה כלומר שיש רגלים לטענה ויש כפירה גמורה במקצת שאין שם עדים ולא הודאת פיו

והילך פיר"שי ז"ל לא הוצאתי' והם שלך בכל מקום שהם: משמע דאי אמר הילך מעות אחרי' תחתיהם אע"ג דנקט להו בבי דינא ובעי למיתבינהו לאו הילך הוה וא"כ הילך לא משכחת לי' אלא בפקדון לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא בכל מקום שהוא ואותן מעות בעצמם של מפקיד הן אבל במלוה לא משכחת לה שאפילו ישנן לאותם מעות שהלוה לו בעין לא מצי למימר לו הרי שלך לפניך בכל מקום שהן דהא מסקי' בפ"ב דקדושין גבי הא דמקדש במלוה אינו מקודשת דמלוה אעפ"י שהוא בעינא ברשות לוה הוא לא ברשות מלוה כלל לא לחזרה ולא לאונסי' וכיון שכן היאך יאמר לו שהן שלו בכל מקום שהן אלא וודאי לדברי רש"י ז"ל הילך לא משכחת לה אלא בפקדון אבל לא במלוה ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו דהילך איתא בין במלוה ובין בפקדון דבמלוה כל זמן שהן בידו והוא מזומן לתת לתובע ה"ל הילך ופטור כיון