ר"ן בבא מציעא מח

ע"ב מגבית פורים לפורים פירש"י ז"ל שאע"פי שגבו הגבאים יותר ממה שצריכים העניים לסעודת פורים אין מדקדקין בדבר לומר די להם בכך. והשאר יפול לכיס של צדקה אלא לוקחים עגלים לרוב ואוכלים ואם הותירו יהא לצדקה והכי איתא בתוספתא דתניא התם אין מדקדקין במגבית פורים אלא לוקחים את העגלים ושוחטין ואוכלים אותם

ואחרים פרשו דהכי קאמר מגבת פורים לפורים שמותר מגבת פורים אינו נופל לכיס של צדקה אלא מניחים אותו לפורים הבא וי"מ דה"ק מגבת פורים דכל מה שגבו סתם בפורים יהא לסעודת פורים דמסתמא כל הנותן על דעת סעודת פורים הוא נותן ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי וזה אינו ראוי אלא כל הפושט יד ליטול יטול כדי שיהו הכל שמחין דימי משתה ושמחה כתי' והיינו דגרסינן בירושלמי דמגלה אין מדקדקין במעות פורים כל הפושט שט יד ליטול יטול וכתב הרמב"ן ז"ל שכן מנהג בכל ישראל ואפי' ליתן לעובדי כוכבים דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנים לכל אם אין אנו נותנים לעובדי כוכבים איכא משום איבה ותנן מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום

שם מתניתין השוכר את החמור וכו' מתה או נשבה חייב להעמיד לו חמור רש"י ז"ל פרשה בחמור זה ופי' שחייב המשכיר למכור העור והנבלה ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור דכי אמרינן בגמרא דאם אין בדמיה ליקח אינו חייב לשכור לו חמור דאלמא אין מחייבין אותו להוסיף דמים התם בשאין בעל החמור עמו אבל הכא כגון שבעליו עמו הלכך מוסיף דמים וקונה חמור דלא כליא קרנא ואין זה מחוור דבשלמא כשיש בדמיה ליקח מחייבין אותו ליקח שהרי חמור זה שעבד לו כיון דקאמר לו זה אבל להוסיף מביתו במה נשתעבד אלא אי מתניתין בחמור זה דוקא כגון שיש בדמיו ליקח אליבא דרב או לשכור אליבי' דשמואל וכדאיתא בגמרא הא לא"ה אפי' בעליו עמו פטור: ומיהו לא נהירא דכיון דתנן סתמא חייב להעמיד לו חמור משמע לעולם. אלא מחוורתא דמתני' בחמור סתם והא דקתני חייב להעמיד לא שיהא יכול לכופו למשכיר שיעמיד לו חמור דבמאי קני דלחייב לי' אלא לומר דיכול לעכב השכירות לעצמו עד שישכור לו אחר וכהאי גוונא אמרינן נמי בגמ' גבי השוכר את החמור ומת בחצי הדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך ופרכינן אי דאמר לי' חמור סתם נוגר לי' חמור אחרינא ולא דמחייב לי' בהכי אלא ה"ק נוגר לי' חמור אחרינא אם ירצה שכרו של חצי הדרך: ואחרים פרשו דחייב ממש קאמר וכגון שקנו מידו להעמיד לו חמור א"נ כגון שהקדים לו שכרו על חמור סתם וכל שיש לו חייב להעמיד לו חמור דקנייה במעות דמעות קונות בשכירות מטלטלין ואפי' מדרבנן דלא שייך למימר בהו נשרפו חיטך בעליה וכמו שכתבתי למעלה בפ' הזהב

שם ושמואל אמר בין באנגריא חוזרת בין באנגריא שאינה חוזרת אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך פירש"י ז"ל דכל שהשור הולך בדרך שהאנגריא הולכת מקרי דרך הליכת' ופטור שיכול לו' שכור חמור אחד ולך עמהם עד שיפגעו בחמו' אחר וישיבו לך את שלך דאע"ג דשמואל אפי' באנגריא שאינ' חוזרת קאמר כי קאמר שאינה חוזרת לאו למימרא שאינה חוזרת לעול' אלא שאינה חוזרת לאלתר עד שיפגעו בחמור אחר ואם לאו שהם הולכין בדרך אחר חייב להעמיד לו חמור אבל ר"ח ז"ל פי' אם בדרך הליכתה ניטלה שלא היתה האנגריא מחזרת אחריה אלא שמצאה דרך הילוכה ביד השוכר אומר לו הרי שלך לפניך דמזלך גרם שאלו היתה בביתו של משכיר לא נטלוה ואם לאו שהאנגריא זו אינה נוטלת מה שהיא מוצאת בדרך בלבד אלא אף בבתים היא מחזרת חייב להעמיד לו חמור שאף אלו היה בביתו של משכיר היו מוליכין אותו

עט ע"א אי דאמר לי' חמור זה אם יש בדמיו ליקח יקח וא"ת הא אמרינן בפ' השואל אי דאמר לי' בית זה נפל אזדא ואין מחייבין אותו למכור כדי ליקח או לשכור לאו קושיא היא דשאני בית שאינו עשוי למוכר הקרקע מיד שהבית נופל הלכך לא על דעת שיתחייב זה למכור קרקעו בשבילו אבל גבי חמור מכיון שמת דרכן של בני אדם למכרו כדי ליקח אחר בדמיו ועוד דהכא חמור זה קאמר ובין חי ובין מת חמור מקרי ושעבודי משועבד לי' אבל בית זה כיון דנפל לאו בית מקרי ולא משועבד לי' כלל

שם הב"ע בזמן שאין יובל נוהג מכאן דקדק הרשב"א ז"ל מדלא אוקמי' בדאמר לי' ע"מ שלא תשמטנו יובל ש"מ דלא מהני תנאה ביובל כלל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וכיון שהיא קודש לשם אין לו זכות למוכר כדי שיתנה עליה

ע"ב לימא לי' הב לי' חמרא ואנא מייתינא לך ספינה לאו למימרא דמעיקרא אם רצה להחליף יין זה ביין אחר שלא יהי רשאי דמאי איכפת לי' בין יין זה בין יין אחר אבל כאן כיון שתבעה ויש לו הוא בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו

אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין פי' דוקא כגון ששניהם אינם רוצים להשלים אבל אם היה בעל היין רוצה להעמיד ובעל הספינה אינו רוצה אינו נוטל כלום ואם הוא רוצה ובעל היין אינו רוצה נוטל הכל וכן כתב הראב"ד ז"ל

לא צריכא דפרקי' לטועניה בגויה הנכון כמו שפי' הרי"ף ז"ל דלאו למימר' שפורקה ממש אלא שפורק רשותו ממנה ומכר סחורתו לאיש אחר. והיינו דאיכא תרעומת משום שינוי דעתא מפני שגורם לו לסבול דעת איש שעדיין לא הורגל בו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שכירות ומכאן למד ז"ל שהמשכי' בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחר עד סוף זמנו משכי' הוא לאחרים שהם כמנין אנשי ביתו שלא אמרו חכמי' אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שהרי אומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע ובספינה שהרי בעלה עמו אין אומר כן

השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכב עלי' אשה לאו למימרא שאם ניזוקה שיהא חייב בתשלומין דאין שינוי מאיש לאישה פשיעה שיתחייב בעלי' שהחמור עשויה היא לרכוב עליה בין איש בין אשה אלא שלכתחילה אין לו לעשות כן. ש"מ ביניתא אכריסא תקלה פי' מדאצטריך למימר אפי' מעוברת ש"מ דכריסה תקלה יותר משאר אברי' ואפי' לפי כמותם לפי ששאר איברים חיים ונושאי' את עצמן וכריסה של אשה מעוברת מתוך שאין בה חיות כ"כ מכביד ביותר שאם לא תאמר כן מה רבותא דמעוברת שאעפ"י שכריסה מרובה אבריה מתנונו' מחמת עבורה אלא ש"מ דכריסה תקלה יותר משאר דברים

פ ע"א מתניתין השוכר את החמור להביא עלי' חטין כו וכמה יוסיף על משאו ויהי' חייב סאה לגמל וג' קבין לחמור פי' דוקא כגון ששכרו לכדי משאו דהיינו לתוך לחמור והוסיף עליו שלשה קבין אבל שכרו להביא עלי' חצי לתך והוסיף עלי' ג' קבין ואפי' עד כדי משאו של כל החמור כיוצא בו לא מחייב שאעפ"י שאין לו לעשות כן כדאמרינן לעיל לרכוב עלי' איש לא תרכב עלי' אשה אם עבר ועשה מיהו אינו חייב לשלם כיון שדרך כל החמור כיוצא בו: וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לה' מילין והלך עשרה מילין כיון שדרך כל חמור לילך עשרה מילין אם מתה פטור: ומיהו ה"מ כגון שמתה כדרכה ולא ידענא מפני מה מתה אבל אלו נתברר לנו שמחמת תוספת של זה מתה אע"פ שדרכו של כל החמור כיוצא בה חייב: וראיי' לדבר מדמוקמינן מתניתין לעיל דתנן השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בביקעה חייב כגון שמתה מחמת אויר או מחמת אובצני' או שהכישה נחש אלמא אעפ"י שדרכו של חמור לילך בין בהר ובין בבקעה כיון שראינו שמחמת שינוי מתה חייב הכי נמי כל שנתברר לנו שמחמת תוספת מתה חייב אבל במתה כדרכה אעפ"י שהוסיף יותר מג' קבין מה שהתנה אינו חייב עד שיוסיף ג' קבין על לתך שהוא משאו של חמור: וכן בגמל אינו חייב עד שיוסיף ג' סאה על כור שהוא משאו: וראייה לדבר מדאמרינן בגמרא ת"ש להביא לתך חטים והביא שש עשרה שעורים חייב הא שלשת קבין פטור וקשי' לאביי ומה קושי' לוקמה בגמל דתוספת שלו סאה אלמא ש"מ דגמל אם הוסיף סאה אלתך פטור שלעולם אינו חייב בכל אחד ואחד עד שיוסיף על כדי משא שיעור אביי אמר קשה למשאוי תנן נפחא כתקלא וא"ת והאיך אפשר לומר כן והלא גלוי וידוע שהחמור מוליך כפלי כפלים תבן מן התבואה י"ל דסבירא לי' לאביי דכל המשנה ידו על התחתונה ותולין לו אפי' בדברים שאין דרכן כלל: פא ע"א הא גמרתיו ש"ש וא"ת מאי קושי' שאני התם דתפיס לי' אאגרה משא"כ להחזיר' לאחר ימי שאלתה תירץ הרמב"ן ז"ל דאליבא דפירוקא בתרא הוא דדייקי' הכא וכדמחליף רבה בר אבוהו ותני דלא סבירא לי' ההוא טעמא דתפיס לי' אאגרי' דלש אבל ללישנא קמא ודאי ליכא למידק הכי

ע"ב מתניתי' שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם: אסיקנא בגמרא דאפי' בשוק הוא דאמרינן הכי: וא"ת דבמה נשתעבד לו לשמור דודאי שומר לא מחייב בדבור בעלמא עד דמשיך וכדאמרינן לעיל כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות תקנו משיכ' בשומרי' וי"ל דמשכחת לה כגון שהניחה תוך ד' אמותיו בסימטא שהן קונות לו

פב ע"ב לימא בדלא שוי' משכון שיעור זוזי ובדשמואל קא מפליגא פירש"י ז"ל אבל בשוה כ"ע מודי דלגוביינא שקלי' ובדלא שוי הוא דפליגא ובדשמואל ולא מחוור דא"כ כי דחינן ואמרי' בדלא שוי דכ"ע לא פליגי דלית להו דשמואל והכא בדשוי' קא מפלגי למה לן לאוקמי פלוגתייהו בדר' יצחק לימא בהא קא מיפלגי ר' עקיבא סבר כיון דשוי לגוביינא שקלינן וכדס"ד מעיקרא אליבא דכ"ע ור' אליעזר סבר דלזכרון דברים בעלמא שקליה אלא הכי פירוש' דכי קס"ד דבלא שוי פליגי הוה סבירא לן דבדשוי לכולי עלמא חייב מדר' יצחק אי נמי מדרב יוסף והכי נמי בכנגד משכון דכ"ע לא פליגי דחייב מהאי טעמא אלא דבמותר בלחוד הוא דפליגי דשמואל והיינו דכי דחינן ואמרינן בדלא שוי כולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל: מוקמי' לפלוגתייהו בדר' יצחק אי נמי בדרבה ורב יוסף

ולענין פסק הלכה פסקו הגאונים ז"ל והרי"ף ז"ל דליתא לדשמואל דהכא ובפרק כל הנשבעין אסיקנא דכולי עלמא לית להו דשמואל והרמב"ן ז"ל מוסיף בטעמן דכיון דהכא והתם הוי מצינן למימר דכ"ע אית להו דשמואל דהא להאי אוקימתא לא פליג בדשמואל כלל ואליבא דר' אליעזר נמי אע"ג דסבירא לי' כשומר חנם משכחת לי' חיובא דאלפא זוזי ודשמואל וכגון שאבד בפשיעה ואע"ג דשמואל נקט אבד דמשמע דס"ל דשומר שכר הוא הא לא קשי' דאפשר דמאי אבד אבד בפשיעה ועוד דאפי' אם ת"ל דשמואל אבד דוקא קאמר הוי מצי למימר דכולי עלמא אית להו דשמואל דאנן לא אתינן לאוקמי בתנאי אלא דינא דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ובהא אפשר דכולהו ס"ל כוותי' היכא דשייך דהיינו לר' אלעזר בפשיעה ולר"ע באבידה הילכך כיון