ר"ן בבא מציעא מז

שם דעייל ונפק אזוזי כי' פי' היכא דעייל ונפיק אזתי לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל היכא דלא עייל ולא נפיק דאמר באי מאן ב ול ער אחבייי זקא עמבונשק א רבה האי מאן דזבין לי' מידי לחברי' וקא עייל ונפיק אזוזי לא סני פי' אסקא א לא קני סתמא משמע דלא קני כלל הלכך פ"כ הא דרבה בשלא נתן דמים כלל היא אלא כגון שהוא קונה קרקע בחזקה או בקנין וקאמר רבה דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני ולא מידי ומינה דהיכא דכתק מקנת דמים לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו כנגד מעותיו מיהא קני והיינו ברייתא דקתני יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי קרקע כעד מעותי דאלמא כנגד מעותיו מיהא קני ומיהו דווקא כגון דא"ל ערבוני יקון ואין זה מחוור חדא דברייתא סתמא קתני ולא משמע דוקא כגון רא"ל ערבוני יקון ועוד דאי בכה"ג מתוקתא בזמן שהחוכר חוזר אמאי ידו על העליונה שיטול מעות או קרקע אדרבה קרקע יש לו ליטול בע"כ כנגד מעותיו דאדעתא דהאי נחית אלא ודאי אפי' היכא דלא א"ל ערבוני יקון קנה כנגד מעוחיו והא דרבה דאמר לא קני כלל בשלא נתן דמים היא וכדכתיבנא:

מיהו כי אמרינן דקנה כנגר מעותיו דוקא בתסום שאין כותבים את השטר אבל במקום שכותבים השטר כיון שאינו קונה עד שיכתוב את השטר וכדאיתא בפ"ק דקידושין א"א שיקנה כנגד מעותיו שכיון שאינו קונה אלא בשטר האיך יקנה מחצה והנא השטר על כל הקרקע הוא נכתב לא על חציו הילכך כיון שאינו יכול לקנותו כולו דהא עייל ונפיק אזוזי אף מקצתו לא קנה:

וכי אמרין כתי דקנה כנגד מעותיו ה"מ בדבר שהוא ראוי לחלוק בשדה וכיוצא בו אבל במה שאין ראוי לחלוק כגון בהמה טמאה וכיוצא בו לא שמתוך שלא קנה כלה לא קנה מקצתה שלא עלה על דעתם שיהו שותפין בה דלא פיאא לר' לאינש להיות שותף כגון זה שאפי' שותפין גמורין מעלין זה לוה בדינא דגוד או אגוד ויש לזה הוכחה בירושלמי דאמרינן התם דלמ"ד ערבון כנגדו הוא קונה אם היו בעלי חיים כיון שאינו ראוי ליחלק קונה כנגד כולו אלמא דבדבר שאינו ראוי לחלוק אי מחלקין בכנייתו אנא או יקנה כולו או לא יקנה בו ולא כלום הכא נמי מתוך שלא קנה כולו דהא עייל ונפיק אזוזי מקצתו כמי לא קנה ולא כלום. והיינו דאמרינן בסחוד בההוא גברא דזבין חמרא לחברי' ואיבעי' לן ה"ג מאי כלוחר אי קנה מיהת כנגד מעותיו ואסיקנא דלא קנה וטעמא דמלתא לפי שאינו ראוי ליחלק וכדכתי':

אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו בדבר שאינו ראוי ליחלק קנה כולו וכדאמרינן גבי ערבון בירושלמי ואומרים דלא גרסינן לקמן אחמרא באלף הלא אחרא דהיינו יין ומבעיא לן דכיון דלא פש גביה אלא חר וא אי אחרים דכמאן דליתי' דתי וקנה כולו ואסיקנא דאפ"ה לא כנה אלא כמד מעותיו:

ומיהו בהלכות כתוב אחמרא באלף וכן פירש"י ז"ל חחרא חמור ולפיכך נראים הדברים כמ"ש למעלה דבדבר שאינו ראוי לחלוק לא קנה כלל:

ומיהו ה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל אי אחר לי' ערבוני יכון שותפין הן שבכך נתרצו:

וכתב הראב"ד ז"ל דכו אחרין עייל ונפיק אזוזי לא סני לאו דוקא תיד אלא אפי' אפי"הרוית לו זמן שיפרע ביום פלוני וכי מטא זמניה עייל ונפיק אזוזא לא סכה דהא נמי מוכחא מילתא דמעיקרא נמי כי היכי דליהווי לי זוזי ליום פלוני דאצטריכו לי' זבין שאל"כ למה לי' לרשב"ג לתקוני שיזקוף עליו במלוה ליתקון. רב דלירוות לי' זמן אלא ש"מ כדכתיבנא

שם האי מאן דאופיה ק' זוזי לחבריה ופרעיה זוזי זוזא פרעון שרו אלא דאית לו' תרעומת עליה דא"ל אפסדתינהו לנכסי חינאי מכאן למד הרב ז"ל דע"כ אית לוה לקבולי זוזי' זוזא דאי לא לא קבולי נקבלי' ולא תרעומת הוי עליה וכדאמרינן בפ' הזהב

עח ע"א אמרי דבי' ר' ינאי שמתה מתוך האויר ר' יוסי בר' חנינא אמר שמתה מחמת אובצנא רבה אמר שהבישה נחש משמע דדוקא היכא דמתה בחד מהנך גוני דכל חד איכא לחתלי דתחתת שינויו של שוכר מתה הא מתא כדרכה פטור ואיכא מ"ד דהך סוגיא דהכי אתיא כרבא דאמר בפ' המפקיד פשע בה ויצאת לאגם ומתה פטור דמלאך המות קטלא ת"ל הכא מ"ל התם דאלו לאביי דאמר לעיל חייב הכא אפי' מתה כדרכה חייב ורישי' דמתניתין לאביי כפשטי' אתיא דכי ששינה כה אפי' מתה כדרכה חייב וסיפא דקתני הותתה חייב לאו דוקא הוחמה דאפי', מתה כדרכה נמי חייב אלא דנקיט הוחמה לגלוי ל לטעמא דפשיעותא אבל לפולסאונו פטור אלא בהוחלקה בבקעה לפי שהיזק זה הוא מצוי יותר בבקעה אבל הרמב"ן ז"ל הקשה דא"כ השוכר זה ששינה תחילתו בפשיעה קרינן לי' א"כ לאביי אפי' הוחלקה בבקעה א"נ הוחמה בהר הוה לולחיובי' דהא טעמיה ראביי לפי שחשעה שפשע בה סמא ליה ברשותיה לגמרי לכל אונסין:

. נושתפתו תאדמ"ו סרב הגאון שהקשה בענין זה במה דהקשה התוס' בשתעתק ג"ב קושי' זו דלהרי"ף דס"ל דלאביי למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אף דלא בא האונס מחמת הפשיעה אמאי קתני בחתני' הוחמה פטור הוחלקה פטור וכתבו דלפי מה דמפרש לבסוף דהכא לא מקרי תח"בפ א"ש והמהרש"א ביאר כוונתם הא דחייב בהוחלקה בהר ובהוחמה בבבספה דהוי כעין גניבה ואבידה ותחלתו בג"וא וסופו בפשיעה פטור כמ"ש תוס' ס"פ הפועלים דלפ"ז יקשה איך כתבו כן בכוונת הרי"ף א"ל דהא לפי דבריהם צ"ל דמה דמשני רבה שהכישה רחש היינו שידוע שהיה שם נחשים והא דנקט הר ובקעה דאורחא דמלתא נקט דפעמים מצויים נחשים בהרים מבבהמה ולפעמי' בהיפוך כמ"ש תוס' שם והא להרי"ף א"א לומר כן דהרי כתב על שינוי' דהכישה נחש דאמר לי' אי לאו דשנית בה לא הוי מטי האי היזיקא משמע להדי' דהוא לא פשע כלל על היזיקא דנחש דלא ידע שיש שם נחשים אלא דמ"מ כיון דאלו לאו דשני לא הי' מטי דהאונס בא מכח השינוי מש"ה חייב:

והא לפי פירוש התוס' הנ"ל בכוונת הרי"ף הוי רק תחלתו בג"וא וס"בפ דפטור ואף דהרי"ף גורס רבא אמר שהכישה כחש ולרבא י"ל דס"ל דמקרי תחלתו בפשיעה אלא דאין אונס בא מכה הפשיעה. מ"מ זהו דוחק גדול דאביי ורבא פליגי אם הוחלקה בהר והוחמה בבקעה מקרי פשיעה וש"ח ג"כ חייב או דמקרי ג"וא וש"ח פטור. והוא מותיב לה והוא מפרק לה בטוב טעם ודעת דהנה ביסוד דברי התוס' ס"פ הפועלים שהוכיחו מסוגי' דשם מדאמר אביי א"ה אמאי פטור תח"בפ וכו' דמשמע דאלו מיירי בעידנא דעיילי אינשי הי' ניחא דתחלתו בג"וא וס"ב פטור י"ל דלהרי"ף יש לדחות הוכחתם והיינו די"ל דהך דינא דתחלתו גו"א וס"ב תלי' בזה דלאביי רס"ל דח"בפ וס"ב חייב אף אם לא בא האונס מחמת הפשיעה וע"כ הטעם דמיד שפשע כל עוד שלא סילק הפשיעה כבר נתחייב בממונא דעומד להיות אבד.:

ובזה אפשר דיש חילוק דבתחלתו בג"וא ליתא חיוב ממון עליו עתה דאינו עומד שיופסד בגמוא ולא נגמר חיובו עד שעת ג"וא ממש:

אבל לרבא דס"ל דבעי' שהאונס בא מחמת הפשיעה וא"כ ע"כ אין הטעם דמעידן דפשע עמד בחיובו:

דא"כ גם באין האונס בא מחחת הפשיעה יתחייב אע"כ דהטעם דבאונס שבא מחמת הפשיעה טעה דחייב דכיון דהאונס נמשך מכת הפשיעה כולה שם פשיעה עליו כיון דבגרמת הפשיעה בא ה"נ באונס שבא מכח גאוא כולה שם ג"וא עליו ותחלתו בג"וא וס"ב חייב וא"כ אזדא רתיית התוס' הנ"ל. דאביי דאמר א"ת תאבפ היינו לאביי לשיטתי' דלדידי' תחלתו בג"וא וס"ב פטור אבל למאי דקיי"ל כרבא דבעי' בבא האונס מחמת הפשיעה י"ל לדינא דתחלתו בג"וא וס"ב ג"כ חייב כיון דבא האונפ בגרמת הג"וא כולה שם גו"א עליו ולפ"ז מיושב קושייתינו דבאמת הוחלקה בהר והותמת בבקעה הוי רק כעין ג"וא וזש"ה לאביי ניחא דפטור בהוחלקה בבקעה והוחמה בהר דתחלתו בג"וא וס"ב פעור:

ולרבא דתחלתו בג"וא וס"ב חייב בלא"ה ניחא דהא אין האונס בא מכת הג"וא:

וא"כ שפיר משני רבא דהכישה נחש דלדידי' תחלתו בג"וא וס"ב היכי דהאונס בא הג"וא חייב:

והוא נכון מאוד בעזה"י ושמעתי עוד מהגאון הנ"ל להקשות בסוגי' זו בתוס' ד"ה ריב"ח:

דרבה לטעמי' וכו' ובריש הכונס וכו' הו"מ למפרך דרבה אדרבה. והקשה הגאון הנ"ל דלמאי הוצרכו לזה הא בתוס' פרק המפקיד ביארו הא דאחר רבה אפי' למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא קעלי' היינו דבצריפי דאורבני לא הי' האונס ראוי להיות נארע עד שבאו הגנכי' אבל באגמא אגלאי מלתא דאותן האונס דהיינו ההבל הי' מוכן לכך להמית הבהמה עיי"ש א"כ י"ל דרבא י"ל דרבא לא פליג בזה על אביי ביסוד זה דהיכי דהאונס הי' מוכן מיד דחייב אלא דס"ל דלא תלי' בהבלא דאגמא אלא במ"ת והא דאמר רבא לא מבעי' למ"ד פטור היינו לא דאז אפי' אם הבלא דאגמא קטלי' פטור. אלא דהכי קאמר לא מבעי' למ"ד פטור בוודאי אונס דמ"ה פטור אלא אפי' למ"ד חייב פטור דמ"ה מה לי הכא וכו' ואין האונס בא מכח הפשיעה. והרי לשיטתם אביי דאמר לא מבעי' למ"ד חייב היינו ג"כ. תכח הבלא דאגמא דזה דוחק דא"כ איך אמר אלא אפי' לת"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא היינו דהי' מוכן תחילה דהעיקר חסר מן הספר מכ"ש לרבא דאין כאן צד דוחק לומר דמה דאמר למ"ד פטור פטור דזהו ג"כ מכח דתלינן המיתה במ"ה וא"כ הכא בהכישה נחש דאגלאי מלתא דהנחש הי' מוכן במקום הזה להיות נארפ האונס גס למ"ד תח"בפ וס"ב חייב וצע"ג ע"כ לפיכ' פי' הוא ז"ל דטעמא דמתניתן לפי שאין שינו זה שבין הר לבקעה פשיעה גמורה שהיזק מצוי בה כמו בזה והנזקין תולקין הן אלא שאינה שמירה למאי שאמר משכיר הילכך דוקא היכא שמתה מחמת שיטי הוא דחייב אבל חתה כדרכה כיון שלא היה תחילתו בפשיעה גמורה ולא מתה מחמת שינוי ואפי' לאביי פטור ומ"ה מוקמינן לה למתניתן דוקא דמתה בחד מהנך גווני דבכה"ג כיון דאפשר למחלי שמחמת שינוי מתה חייב ומסתברא דלא מבעיא ש"ש דחייב בהנהו גווני אלא אפי' שומר חנם נמי חייב דמתניתן סתמא קתני ואפי' לר"מ דאמר השוכר כשומר תנם דמי כדאיתא לקמן

דלמא שאני התפ דקניה בשינוי וא"ה מ"מ שפיר שמעינן מינה דגזלן הוא דאי לאו היכי קניה בשינוי וכי שינוי סונה למי שאינו גזלן וי"ל דה"ק לעולם אימא לך דמי שאינו מתכווין לגזול אלא להעביר על דעתו של ב"ה בלבד אינו גזלן אבל זה כיון ששינה מעשיו מוכיחין שלגזול הוא מתכווין ולאו מעביר על דעת של ב"ה בלחוד הוא אל גזלן גמור: