ר"ן בבא מציעא מה

מי יתן ואזכה להבין דברות קדשו דהרי עיקר אקושי' למאי דקיי"ל כאביי, דלא בעי עד חמש וא"כ מאי מתרץ הר"ן דמשכחת שלא הקדימו הזמן אלא דכתב ללות בתשרי הא לאביי' לעיל דף י"ג זה כשר דעדים בחתומי' זכין לו וע"ש ברש"י דלאביי' ע"כ הא דמוקדמים פסולין לא איירי בכתב ללות בתשרי וצע"ג ע"כ קושיתו והשיב עליו אדמ"ו הרב הגאון וז"ל במחכ"ת לק"מ דהכא במוקדמי' הוי כמעידים בשקר שמעידי' שלוה בזמן פלוני והקדימה הזמן ובזה גם לרבא פסולי' לעדות כיון דנחשדו להעיד שקר: ודווקא בשטר שיש בו רבית דלא העידו בשקר אלא דעברו על לא תשימון בזה כתב הר"ן מקודם דדוקא לאביי פסולי ולא לרבא: י"ל דמשכחת לה שלא הקדימו הזמן אלא שכתב שטר ללות בתשרי דלאו אקנייתא ולא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דלית להו למעבד הכי אלא בשטר אקנייתא ובדרב אסי כל מאן דלא גמיר לדרב אסי לאו רשע הוא

ירושלמי במסכת ר"ה ובפ' בתרא דשבועות גבי מתניתין דשטרו חוב המוקדמין מי מודיע א"ר יוחנן החתומים על השטר מודיעין ולא כן ארשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן כשאמרו לא חתמנו וכל עיקר ברם הכא אמרינן על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו וכתב הרמב"ן ז"ל דה"פ דעדים מודיעים בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדקאמר נמי גמ' דילן בכתובות אליבא דר"מ ופסק התם ם כשבאו לעקור כל העדות אבל הכא נהי דלא נתן לכתוב מזמן ראשון לזמן שני מיהא ניתן לכתוב וכיון שכן כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לד"ה ע"כ: מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים לית הילכתאי הכא דקיבל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולפיכך השמיטה הריף ז"ל

ע"ב אין לווין על שער שבשוק פי' הגאונים ז"ל אין לווין סאה בסאה על סמך שער שבשוק ואסיקנא דלווין דהואיל ויצא השער כמי שיש לו הוא דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי ויכול הוא ליקח מהן ואעפ"י שאין לו מעות בשעת הלואה כיון שיצא השער יכול הוא ליקח פירות באשראי אבל הראב"ד ז"ל כתב והוא דאית לי' דמיהן שיכול לוקח בהן פירות ולא נראה כן דעת הגאונים ז"ל שהרי כולם התירו סתם

עג ע"א החמרין מעלים כמקום היוקר כו' פירש"י ז"ל שהחמר אלו היו מקבלין עליהם אחריות הדרך ואין נותנים להם שכר טרחם ועמלם כלל ומ"ה קשה לי' דכיון שכן הלואה גמורה היא זו ומה שמעלין כמקום היוקר במקום הזול ה"ל רבית ומשני דניחא להו דמגלי להו תרעיה כו' ואין מחוור דכיון שזו הלואה גמורה היא האיך נתיר רבית שבה משום דניחא להו והא אפי' חצר דלא קיימא לאגרא דבעלמא אין צריך להעלות לו שכר אסרינן בהלוהו אא"כ מעלה לו שכר לפיכך נראה כפי' ר"ח ז"ל שחמרין אלו שלוחין של ב"ה היו שהיה נותן להם שכר טרחם ועמלם אלא שהם היו מקבלין עליהם אחריות הדרך ולאו משום שהמעות הלואה אלא שומרי חנם הם שהתנו להיות כשואל ואמרינן מאי טעמ' כלומר שהרי משקבלו עליהם המעות היו הלואה שאלו היו צריכים להם היו מוציאין אותם ולפיכך הם מעלי' להם בחזרתם בשעת הזול ושכר הלואה שקיל ומפרקינן דלאו שכר הלואה היא אלא שלוחי ב"ה הן ואעפ"י שנשתמשו במעות כאן הרי הן הן כשלתני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח ב"ה פירות בזול כשליחותו של ב"ה והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעות אלא ניחא להו לאיתויי פירות בא באחריות משום דמגלו להו תרעי אי נמי דמוזלי גבייהו

שם פרדיסא פירש"י ז"ל לקנות ענבי הכרם בעוד שהם בוסר וסמדר והלוקח מקבל עליו כל הפסד שיגנבו כגון נהר או מי גשמים או קרח שמפסיד הכל ומ"ה שרי שמואל משום דשכיחי בי' תיוהי וא"ת א"כ מ"ט דרב דאסר והא לעיל שרינן כה"ג בברייתא כמה שעזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך כל היכא דלא אמר לי' כך מותר לכך פי' רמב"ן ז"ל דהכא בשא"ל מה שכרמי עושה כך וכך עסקינן אע"ג דלעיל אסרינן כה"ג בכרם שרי שמואל דשכיחי בי' תיוה' טוב' שאעפ"י שנאבד הכל המוכר חייב שהרי פסק עמו כך וכך הכור אפ"ה כיון שהלוקח מקבל עליו לשכור פועלין ולבצור ואם הי' חומץ כגון ענבי דקדוח או קלקול אחר הוא צריך לקבל הלכך שרי

שם א"ל שמואל להנהו דמשבשי שבשי פירש"י ז"ל אין מחוור שהרי לשון שבשי זמורת כדמתרגמינין ג' שריגים שבשים לזה פר"ח ז"ל שהיו לוקחים הזמורות בכך וכך המשוי ליטול אותם בעת הזמיר ובדליתניהו עסקינן ואי לא מהפך בארעא אסור דכיון דא"ל בכך וכך המשוי ה"ל כמה שעזי חולבות בכך וכך דאסור אבל כיון דמהפך בארעא מחזי כמאן דקני גופא דארעא ושרי והרמב"ם ז"ל כתב דבאיתנהו עסקינן וכ"ת א"כ הפוכי בארעא ל"ל י"ל לפי שאין הדבר ידוע אי זו תייבש ותזמר ואי זו תשאר

ע"ב והשתא נמי כדיניהם עבידנא לך פירש"י ז"ל דליכא משום רבית דרבא לא מחייב לי' לרב מארי ולא מידי שהרי העובדי כוכבים היה מחויב לפרעו והראב"ד ז"ל פי' שאפי' קבל עליו רבה לפרוע לרב מארי חובו בשביל העובדי כוכבים מותר דעובדי כוכבים בדיניהם בתורת זבונא אתו לה ומ"ה לא מסלקינן עד דיהבי זוזי דכמכורה הוא אצלו עד שיקבל מעותיו והיינו דאמר רבא אנא נמי לא מסלקנא לך דישראל הבא מחמת עובדי כוכבים הרי הוא כעובדי כוכבים והרי היא כמכורה בידך עד שתגבה חובך

אוזולי הוא דקא מוזלי גבך פירש"י ז"ל הואיל ומדעתך נותנים לך ואין מזכירין לך בשכר מעותך שהיו בטילים אצלו ולפ"ז צ"ל שלא היו מוסיפין לו בשעת פירעון שא"כ אפי' בסתמא היה אסור דלא אדכרינן בכוליה פירקא בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלו אלא בריבית מאוחרת שהוא נותן לו מתנה אחר שהחזיר לו מעותיו דהתם ודאי אי לא א"ל בשכר מעותיך שרי שאל"כ היה אסור לתת מתנה לשום אדם שלוה ממנו לעולם אעפ"י שהחזיר לו מעותיו אבל במוסיף בשעת פירעון בהא ודאי אפי' בסתמא אסור דסתם כמפרש הוא אלא הא דשרינן הכא היינו שהם פרעו אותו כבר ואח"כ הוסיפו לו משלהם בסתם אבל בתוס' כתבו דאפי' מוסיף בשעת פירעון דנהי דבהלואה אסור כל שמוסיף בשעת הלואה שאני הכא דמ"ומ הוא

משלם כדאוזיל כו' פירוש דוקא כשהתנה עמו שאם לא יקנה לו ישלם כמו שנמכר בזול והיינו דאמרינן דאע"ג דאתני בהכי אסמכתא היא אבל אי לא אתני אע"ג דפשע ולא זבן פטור דמבטל כיסו של חבירו הוא

שם התם בידו הכא לאו בידו ולא למימרא דבמידי דלאו בידו לא הוי אסמכתא דאדרבה בפרק זה בורר משמע גבי משחק בקוביא דכל שבידו הוי אסמכתא טפי הלכך הא מתניתין דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא נמי היא ולא מדינא מקני אלא משום תקנתא וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל תדע דאפי' לא כתב נמי כמו שכתב דמי כדמוכח בריש פ' המקבל והיינו טעמא משום דכיון דהאי גברא סמיך עליה קנסי לי' רבנן לחיובי' בכנגד הפסדו של זה וכיון שכן כי אקשינן מהא דתנן אם אוביר וכו' לאו אעיקר מלתי' דרב אסי דקאמר אסמכתא היא ולא קניא דבמתניתין דאם אוביר נמי לאו מדינא מהני אלא מתקנתא אלא הכי קא מקשינן כי היכי דהתם תקון רבנן דלשלם כנגד הפסדו של חבירו כגון שהיה סומך עליו ה"נ הוה להו לתקוני דלישלם ומשני התם כיון שבידו ולא עבד קנסוה רבנן אבל הכא כיון דלאו בידו לא חזו רבנן למקנסי' דאלו מדינא ודאי בין הכא בין התם פטור וכדאסיקנא לעיל דכל דאי לא קני

ע"ב ותיפוק לי דשליחא שוויה פירש"י ז"ל האיך יש כאן קבלת מי שפרע והלא החתן הוא שליח של חמיו ולא לצרכה לקחה וא"ת ומה בכך והרי הוא בסתם קנה ואין לו למוכר דין ודברים אלא עמו וכיון שהמוכר לא מכר אלא לו למה לא יקבל מי שפרע וא"ת הכא כשהודיעו שהוא שליח עסקינן לוקמיה בדלא אודעיה ולא הוה מצטריך לאוקמיה בתגרא דזבין ומזבין י"ל דכיון דהמשלח חוזר בו והוא אין בידו למחות אפי' לא הודיעו למוכר שהוא שליח אין לו לקבל עליו מי שפרע וא"ת יקנה משלו הא לא אמרינן דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית אבל הגאונים ז"ל פירשו דהך עובדא היא דההיא גברא דהיינו חתן יהיב זוזי לחמיו שיתן לו תכשיטי נדוניא בשעת נישואין ולא ה"ל לחמיו נדוניא אלא שפסק עמו בשער השוק והלך חמיו וקנה נדוניא מן השוק וכשהגיע זמן הנשואין והנדוניא לא רצה החתן לקבלה ממנו אלא כשער של עכשיו ואמר רב פפא דמקבל עליו מי שפרע ושקלינן וטרינן בה ובמסקנא מקשינן ות"ל דשליח שוויא כלומר היכי שייך מי שפרע דהא חמיו שליח דידי' הוא דכיון שלא הי' לחמיו נדוניא לא הי' זה לוקח ממנו אלא שליח הוא שעשאו וא"כ האיך יכול לחזור בו והלא משעת שלקחה חמיו קנאה דשלוחו של אדם כמותו ואוקי בתגרא דזבין ומזבין כלומר לאו שלוחו הוא אלא מיניה דידי' זבין ופי' שהוא תגרא שרגיל לקנות ולמכור וכיון שכן כל שלא באה לרשותו לא קנאה אבל כיון שנתן דמים איכא מי שפרע

עה ע"א לווין סתם פירש"י ז"ל דבהלואת ככר קאי שאעפ"י שלא עשתה דמים שרי שאין דרכם של בני אדם להקפיד בדבר מועט כזה אבל הגאונים פי' דאכולה מתניתין קאי דקאמר הלל ככרות וקאסר נמי פלוני עד שיבוא בני אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעין סתם אפי' ראה בסאה כיון שיצא השער ואפי' אין לו מות' שאפי' אין לזה יש לזה וכ"ש הלואת ככרו דשרי אעפ"י שלא יצא השער שאעפ"י שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל בימות החמה והכי משמע אכולה מתניתין מלתא קאי מדנקיט לווין ופורעין סתם ולא נקט לוה, ופורעת כדנקט במתניתין גבי ככרות וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה

שם ת"ח מותרין ללות זה מזה ברבית פי' דוקא בעסקי סעודה ובדבר מועט דגמרי ויהבי לשם מתנה וכדא"ל שמואל לאביה בר איהי הלויני ק' פלפלין בק"ך ואשרי שאין אני מקפיד למנות הגרעינן והא דא"ל הלויני ק' פלפלין בק"ך לא משום שיאמר לו לעשות כך אלא שאם הוסיף בשעת פירעון עד חומש מותר שכל כיוצא בזה לת"ח מותר דדרך כבוד הוא ושרי אבל ע"ה ושם רבית הוא נותן ואסור

סליק פרקא בס"ד

עו ע"ב פרק השוכר את האומנין בד"א בשלא הלכו חמרי אבל הלכו חמרים כו' איכא מ"ד דהלכו לאו דוקא דה"ה נמי אם לא הלכו שכל שעכבן עד שעת שאין הפועלין מוצאין להשכיר עצמן נותן להם שכרם שהרי הפסידן שאלו הודיען מאמש היו יוצאין להשכיר עצמן ולא מיחוור דא"כ למ"ל לאיפלוגי בין הלכו ללא הלכו לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל דנהי דדינא הכי שכל שהיו מוצאין להשכיר עצמן מבערב ועכבן עד שעה שאינם מוצאין להשכיר דנותן להם שכרו דהא שכירות אותו יום דבר האבוד הוא לדידהו וכי היכי דפועלים מחייבינן לי' לב"ה בדברי האבד וכדתנן במתניתין ה"נ