ר"ן בבא מציעא מ

של שלמים תירץ ר"י דאין ה"נ דהשתא הוי ס"ד למעוטא מכולה לשמים קדשים קלים ואפי' חטאות ואשמות דלאו כולן לשמים נינהו כיון דאית להו לבעלים כפרה בגוייהו והוי ס"ד למעוטינהו מחומש בפדיונם אם אם הוממו ומיהו לא קאי במסקנא אלא שקלא וטריא דתנא היא דאי לא דאתרבי מקרא אחרינא הוי ממעטי' להו מחומש מקרא דבבהמה טמאה דהכי איתא בת"כ הך ברייתא מה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש וכולה לשמים ומועלין בה אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה וכי מה יש לנו לרבות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים בין של יחיד בין של צבור ת"ל ואם כל בהמה וזו היא הברייתא שהביאו מקצתה כאן

נה ע"א מה סוף הקדש מוסיף חומש פירש"י ז"ל דלסוף הקדש לא צריך קרא ואינו מחוור דא"כ מה פרכינן מה חזית דמדמית לי' לסוף הקדש נדיימוהו לתחילת הקדש דהא ע"כ קרא לאמצע הקדש אתא ואם אין ענין וכדכתיבנן אלא עיקרן של דברים כדפי' בתוס' דהכא ודאי למעוטא סוף הקדש מפדיון אתא ואשכחן סוף הקדש בר פדיון כגון עצים ואבנים המיוחדים לבדק הבית שאם מצא נאים מהם פודים ואינו מוסיף חומש בפדיונן ואנן הוא דגמרינן אמצע הקדש מסוף הקדש ומ"ה פריך מה חזית

שם פרה זו תהא פרה של הקדש הקדישו אינו פדויה כך גי' הראב"ד ז"ל ופי' נהי דפרה זו נתפסת בקדושה אינו פדוי שאין פדיון אלא בדבר הנישום והנערך כדכתיב ופדה בערכך

שם סיפא ואיצטרכא לי' ה' פרוטות הן נ"ל דהאי דתני לה הכא לאשמעינן דחמש פרוטות הן ולאו ו' ולמעוטא פרוטה מאונאה ומ"ה תני לה בפרקי' דהזהב והכי קי"ל דאין אונאה לפרוטות וכתב רש"י ז"ל אלא א"כ היא כבאיסר אבל רמב"ם ז"ל כתב פי"ב ה' מכירה שכל שהיא יתר מפרוטה חייב להחזיר

יצאו אלו שאין גופן ממון ואין גופן קנויה מכאן למד ר"ת דמכירת שטרות דאורייתא מדאיצטריך למעוטינהו מאונאה ואי לא שייך בהו מכירה מדאורייתא לא הוי צריך למעוטינהו מאונאה ואין כן דעת הרי"ף ז"ל ואי מהא לא ארי' דקרא לאו לשטרות אתא דהא אצטריך למעוטא עבדים וקרקעות ואפ"ה נפקי שטרות מאונאה שהרי אין בכלל הכתוב אלא דבר דמטלטל וגופו קנויה ומכור אבל מידי אחרינא לא הילכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן מכור וקנויה אין להם אונאה

נו ע"א לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד פי' לפי שהכל יודעין שהסיטון לוקח מכמה בני אדם והלוקח יחוש מעצמו שמא מע"ה לקח ויעשר ומיהו כשהתירו לו לסיטון דוק' למכו' לחבר אבל לע"ה אסור ואפי' באומר לו שהן של דמאי דשמא לא יעשר ונמצא מכשילן וכדתני' פרק הספינה הלוקח ירק בשוק מע"ה בירר והניח בירר והניח אפי' כל היום כולו לא קנה ואם גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר ואמרינן התם לעשרו א"א מפני שמפחיתן להחזירו א"א שכבר נתחייב במעשר כלומר ושמא זה לא יעשר ונמצא זה מכשילו

ע"ב והא אמר רבא כל דבר שבמדה ובמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר מהא שמעינן בהדיא דהא דרבא אפי' במקרקע היא ואעפ"י שרשב"ם ז"ל לא פי' כן בפר' בית כור

שם אלא דאמר שדאי בה כדאבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא בי' כדבעי פירש"י ז"ל דכה"ג אונאה מקרי ולא דבר שבמנין דכיון דמילתא דאומדנא הוא ושכיח דטעו בה אינשי כאונאה דיוקרא וזולא דמי דשכיחי דטעי בה אינשי ולא כדבר שבמידה ואינו מחוור דכיון שהוא אמר לי' כן בפי' ולוקח ע"מ כן לקחה אין זה אונאה אלא מקח טעות בדבר שבמדה ולא דמי ליוקרא וזולא כלל ומדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות מכירה נראה שמפרשה בשוכר פועל שיזרע שדיהו כדבעי לה ואגלאי חי מילתא שלא זרעה כל צרכה וכן פי' הראב"ד ז"ל ואף לפ"ז קשה שאין זה בכלל אונאה אלא שכיון שפועל זה לא השלים תנאו הפסיד שכרו ואם התנה עמו שאם יוקיר ישלם חייב להשלים ואין עליה עסק לאונאה כלל ומדברי ר"ח ז"ל נראה דלא גרסי' אגלאי מלתא דלא שדא בה כדבעי לה אלא ה"ג דאמר לי' שדאי בי' כדבעי לה מאי יש להם אונאה או לא ולפי גרסא זו יש לפרש דהכי מבעי לי' דאמר שדאי בה כדבעי לה וקושטא קאמר אלא שמכרן יותר מכדי דמיהן וה"ה דהוי מצי למימר שדאי בי' שיתא אלא מה דשכיחא לי' נקט

שם נשבעין עליהם או אין נשבעין עליהם פרש"י ז"ל כגון דאמר פסקת לזרוע עמי ו' סאין ולא זרעה אלא ה' והלה אומר ה' מחצה זרעתי ואינו מחוור דא"כ ה"ל הודאה וכפירה במטלטלין ופשיטא דנשבעין לכך פי' בתוס' הב"ע כגון דאמר לי' זרועת ו' סאין מסרתי לך מתבואה שלא השרישה והלה אומר לא מסרת לי אלא ה'

לעולם בביטול מקח ואיפוך דר"י לר"ל כו' כלומר אליבא דר' יונה ביטול מקח יש להם וא"ת א"כ למה יצא לחולין יבטל הפדיון לגמרי כדאמר בחולין דבטל מקח י"ל דלא אמרינן הכי אלא בהדיוט משום דכיון דנתאנה כ"כ ואילו היה שוהה יותר מכדי שיראה לתגר היה נפסד לגמרי לא ניחא לי' בהדיא אלא רוצה הוא שיבטל מקחו לגמרי כיון שחישב להפסידו כ"כ אבל גבי הקדש ליכא למימר הכי שהרי אפי' ישהה כמה הקדש אינו נפסד בכך דלא שייך בי' מחילה הילכך לא אמרינן בי' ביטול מקח אלא מקחו קיים ומחזיר אונאה

דף נז ע"א מר אית לי' דשמואל ומר לית ליה דשמואל הך דשמואל לאו בדרך אונאה היא אלא במתכוין בפי' לחלל וכמ"ש רש"י ז"ל ולפ"ז מ"ד צריך לעשותו ממון ד"ת ס"ל שוה מנה על שוה פרוטה והכי איתא בהדיא במסכת תמורה ואפ"ה הכי קאמרינן דמ"ד אפי' ביטול מקח אין להם תלי טעמא בדשמואל דכיון דאמר שמואל דמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל אלמא לא הקפידה תורה בפדיון הקדשות וכיון שכן אפי' בדרך אונאה אין להם ביטול מקח ומ"ד ביטול מקח יש להם דשמואל ובתר הכי קאמרינן ואיבעית אימא כ"ע אית לי' דשמואל והכא בהא קמפלגי מ"ס שחלל אין לכתחילה לא ומר סבר אפי' לכתחילה כלומר למ"ד ביטול מקח יש להם ס"ל דמיתכוון כדשמואל לכתחילה אסור הילכך דרך אונאה אפי' דיעבד צריך להחזיר דאנן סהדי דלאו אדעתא שיהא הקדש מתאוניה פרקיה ומ"ד אין להם ס"ל דשמואל אפי' לכתחילה נמי קאמר וכיון דאפי' לכתחילה דרך אונאה נמי מה שעש' עשוי וא"ת למ"ד דשמואל אפי' לכתחילה כערכך דאמר רחמנא למאי מוקים לי' וי"ל דקרא בהקדש שבא ליד הגזבר שצריך למוכרו בשוי' והיינו דתנן בפרק קמא דסנהדרין דקרקעות ט' וכהן ודשמואל בהקדש ביד בעלים שהמטלטלין לפדותו בכל שהוא

ע"ב בשלמא הדיוט זה חומר ול"ג ותו לא דהא איכא כל הני דמתניתין תשלומי כפל ופטור שבועה ותשלומין אלא גרסי' בשלמא הדיוט זה חומר כלומר דחידוש הוא שיהא הדיוט חמור מהקדש אלא הקדש זה חומר כלומר מה רבותא דינא הוא דלהוי הקדש חמור מהדיוט

שם כגון שקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו משלש פירש"י דאילו בהדיוט כה"ג אסור שאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער וא"ת ה"ד אי בשיש לו אפי' גבי הדיוט פוסקין אעפ"י שלא יצא השער ואי בשאין לו הדרה קושי' לדוכתא דהלא מעל גזבר שנתן לו מעות הקדש ולא חילל על שום דבר וי"ל דמשכחת כגון שיש לו מקצת מן הסלתות שיכול לחלל מעות של הקדש עליהם וא"ה גבי הדיוט כיון שאין לו כל מה שפסק עמו אסור ולדעת מי שאומר דכה"ג אפי' בהדיוט שרי כיון שיש לו מקצת דמי' דאמרינן בסוף איזהו נשך יש לו טפה לוה עליה כמה טיפין ולפ"ז הדרי' קושי' לדוכתי' מה ארי' הקדש אפי אפי' הדיוט כה"ג נמי שרי איכא למימר דלעולם בשיש לו כל מה שפסק ואפ"ה משכחת לה דבהדיוט אסור בההוא גוונא דאמרינן לקמן גבי פוסק עמו על הגדיש דאמר רב מחוסר שלש אינו פוסק א"נ לשמואל דאמר כל בידי שמים אפי' לאחת אינו פוסק ומ"מ איכא למידק דכל כה"ג אינו אלא ריבית דרבנן וקרא דאחיך ולא הקדש למעוטא ריבית דרבנן למה לי איכא למימר דר' אושעי' כגון קאמר וכיון דאשכח הך ברייתא דהמקבל עליו שהיה ריבית דרבנן מפרש לה בהך גוונא וממילא שמעינן דקרא אצטריך למעוטי הקדש מיירי במי שקיבל עליו לספק מאה לסלתות וכדי שירוויח לו הגזבר זמנו קבל עליו ליתן ב' סאין שזו ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירה

שם בונין בחול אח"כ מקדישין וא"ת והאיך הי' מחללין המעות אח"כ על הבנין הא אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע כדילפינן לעיל מונתן הכסף וקם לו י"ל דשאני הכא דאי אמרת אין מחללין למעקר קיימא וכל העומד ליתלוש בתלוש דמי אפי' למ"ד בעלמא דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי

שם ורמינהו בני עיר ששלחו שקליהן יש שדקדקו מכאן דשומר של הקדש אין משביעין אותו אפי' שבועה שאינ' ברשותו דאם איתא מאי פירכא לי' מה נשבעין שאין ברשותן אלא ש"מ שאין משביעין אותם כלל וכלל

שם אם משנתרמה תרומה נשבעי' לגזברים פרש"י אם כבר נתרמה תרומה כשבאין לדין נשבעים שלוחים לגזברי' שלא פשעו בהם שהם בעלי דין דכיון שתרמו הלישכה אין האחריות האבידה על הבעלים אלא על מקדיש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד ועל הגבוי פי' גבוי ביד שליח ועודו בידו ופי' אבד ששלח שקלו ואבד מיד שליח ואין הבעלים יודעין ולא הגזברים אבל בתוס' אמרו דאם איתא דאבד נאבד מיד שליח קאמר לא הוצרך לומר אח"כ דתורמין על הגבוי שאם על האבוד תורמין על הגבוי לכ"ש לפיכך פי' על האבוד שנאבד בלשכה שמשנתנו הבעלים לגזברים נפטרים ועל הגבוי שהוא ביד שליח עדיין אבל נאבד מידו בשעת תרומה אין תורמין עליו כלל וכי קתני אם נתרמה תרומה אנגנבה או שאבדה קאי וה"ק אם נתרמה תרומה קודם שאבדו נשבעין, לגזברים שכבר תרמו על הבעלים כיון שלא הי' אבוד באותה שעה דק"ל תורמין על הגבוי וזה עדיין היה ביד שליח כשנתרחה

נח ע"א השוכר את הפועל לשמור את הפרה פירש"י ז"ל דכולה ברייתא בהקדש היא ולהקדשות פריך ולא מחוור שבתוספתא היא שנוי עם דיני השומרים ולא גבי הקדשות כלל אלא כולן בשל חול נינהו ומזרעי' קא פריך דזרעים שהשריש משמע דהיינו קרקעות ולקרקעות פריך

ע"ב אף מוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה ה"מ כשנתאנה לוקח דאומדן דעתי' הוא דלדידהו שוי להו אבל מוכר שנתאנה כ"ש שיש לו בהן דין אונאה וכתב ר"ח ז"ל דכיון דשקלינן וטרינן אליבא דר' יהודא הילכתא כוותי' אבל הרי"ף ז"ל פסק כרבנן דאמרו לו לא אמרו אלא את אלו

סליק פירקא