ר"ן בבא מציעא לו

נמצא פסקן של דברים לדידן דקיי"ל כזקנותו דר' דכספא טבעא לגבי דהבא וכספא ודהבא טבעא לגבי' נחשא וכמו שכתבנו למעלה וכל המטבעות טבעא לגבי פירא ומטלטלי לגבי נפשייהו: מיהו לענין ריבית אסור ללוות דינר בדינר אלא א"כ הוה דינר של כסף בדינר של כסף אבל מטבעות אחרות כיון דלגבי כספא פירא הוי אסור משום חומרא דריבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימי' בי ע"כ יהיב לי' יפה דינר כסף ושקל שוה דינר וטריסית

מה ע"ב מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין פיר"י ז"ל דליכא למימר משום דס"ל פירא לא עבדי חליפין דא"כ מ"ש דנקט מטבע לימא שאר פירי נראה מדבריו דמטבע לענין חליפין פירא נינהו ואינו מחוור דא"כ הנך מתניתא כולהי דמייתינין לאותובו למ"ד דמטבע לענין חליפין פירא נינהו מטבע אינו נעשה חליפין לותבינהו לכולהו, ארב נחמן דאמר לקמן אין קונין אלא בכלי ותו קשה מדאמרי לקמן ולמאי דסליק אדעתי' מעיקרא מאי כיצד ופרקי' דה"ק ופירא נמי עבד חליפין כיצד אלמא מטבע לאו היינו פירא ואע"פי שנר' מדברי רש"י ז"ל בסמוך שנזהר מקושי' זו לא נתחוורו דבריו ותו קשה מדשקלינין וטרינין בסמוך ר"ל אי ס"ל דפירא עבדי חליפין או לא ואם איתא דמטבע היינו פירא מאי קא מבעיא לי' פשיטא דס"ל דעבדי חליפין דהא אמר ר"ל גבי מתניתי' דכל המטלטלי' קונין זה את זה ואפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ותו קשה מדאמרי' לקמן במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירות ביה למעוטי מטבע ואם איתא ביה למ"ל מהיכא דאמעיטו פירות אמעיט לי' מטבע אלא ע"פ מטבע לענין חליפין ככלי דמי ולא ממעטינין מנעל אלא פירא ממש שהן מרקיבין והולכין

משום דדעתא אצורת' וצורתא עבידא דבטלה פירש"י ז"ל והו"ל כדבר שאינו מסויים והאי טעמא לא סגי אלא לאין נעשה חליפין ואפשר דרב פפא לטעמא דס"ל מעיקרא דנקנה בחליפין ומיהו למסקנא קשה למה אינו נקנה שהרי אפי' דבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין אלא ה"פ צורתא עבידא דבטלה והו"ל כאותיות שאין גופן ממון ומ"ה אינו נעשו חליפין ולא נקנה בחליפין ולפי זה האי טעמא לבתר דהדר ביה רב פפא ומיהו כי אמרי' דדעתא אצורתא ה"מ היכא שהוא מקפיד בהן ורוצה אותן בעין איכא למימר דדעתי' אצורתא אבל היכא שהוא מקבלו בתורת דמים לא אמרי' דעתא אצורתא שאם לא תאמר כן האיך קרקע נקנית בכסף ואשה האיך מתקדשת בו נימא בכולהו דעתא אצורתא אלא ע"כ כדכתיבנא

אלא א"א בחליפין תרווייהו ליקנו אהדדי איכא למידק ולמאי דס"ד מעיקרא דרישא בחליפין היכא מפרשי לי' סיפא וי"ל דקס"ד דהכי קתני הזהב קונה את הכסף בין בחליפין בין בדמים דכיון דקתני קונה חליפין במשמע ואע"ג דקתני נמי דמים כיון דגבי חליפין הוא קונה ממש וגבי דמים נהי דלא קנה מ"מ הרי הוא מחוייב שייך למתני לשון קונה וסיפא בדמים לחודייהו וה"ק הכסף אינו מחייב את הזהב ואיידא דתנא רישא קונה תני נמי סיפא קונה ומיהו לענין חליפין קני לי' אלא שלענין דמים אינו מחויב ומפקי' לי' בדמים לחודייהו ותני מחייב דאמרי' ה"נ מסתברא דמדסיפא בדמים לחודייהו רישא נמי בדמים לחודייהו ומאי קונה מחייב אבל מקשה ס"ל דרישא בין בדמים בין בחליפין וסיפא בדמים לחודייהו אבל לעולם דמטבע נעשה חליפין והיינו דמשום דמקשה מצי לדחויי' מתני' ולמימר מטבע נעשה חליפין מייתי ליה מתניתא דקתני הכסף אינו קונה את הזהב וכו' עד שימשוך ומדנקט עד שימשוך ש"מ דליכא תקנה למקנייהו לעולם אלא במשיכה אבל לא בחליפין

דאמר ליה לישנן בעי' להו פי' וקמ"ל דהאי טעמא דלישנן בעינין להו טענה הוא ואע"פ שהחדשים שוים יותר יכול לעכב עליו ור"ח ז"ל הוסיף שהישנים שווים יותר חייב ליתן לו חדשים ודכוותא במטלטלין שמי' שמשך חפץ מחבירו לקנותו והתנה עמו ליתן לו כור חיטים חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק

מו ע"א אכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי דלית ליה כו' פי' אלא וודאי בדאיכא סודר מיירי ומדלא אקנינהו ליה בסודר ש"מ דאין מטבע נעשה חליפין וא"ת כיון דאיכא סודר ליקני ליה ד' אמות של קבורה ויקנה מעות אגב קרקע אלא ש"מ שאין מקנין אגב קרקע כגון זה: ובבתרא אכתוב בזה יותר (שמעתי מפי אדמ"ו הרב הגאון אכפל תנא כו' דהקשה ממה דכתב הר"ן ר"פ בתרא דעובדי כוכבים דף שס"א ע"ב עלה דאמרי' גבי אתנן והא מחסרא משיכה דאפשר דאפי' אם פסק עם הפועל חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות וכ"כ הרא"ש שם דנתחייב ליתן לו החפץ או הדמים אבל גוף החפץ א"א לקנות אלא במשיכה. והכי פסקינן בש"ע חוה"מ סי' של"ב סעי' ד' בהגה"ה א"כ ה"נ נהי דנתחייב ליתן לו בעד החפץ שקנה מה שפסק לו. מ"מ במה יקנה להמוכר ליתן לו דוקא חטים. ובמה קנאם ויהיה בידו ליתן לו החטים או דמיהם ומה הפרש בין פסק להפועל חטים בשכרו בין פסק להמוכר חטים בעד חפצו והאריך בזה

) ר' אשי אמר לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו לו הלויני כו' כלומר וודאי דבעל הבית פרוטות נינהו דליכא עלייהו תבעא וכדקתני יפה דינר וטריסי' אבל דחנווני דינר טבעא בדמים הוא ולא בחליפין שאין מטבע נעשה חליפין ליכא משום ריבית דכיון דהני דבעל הבית לא טבעא הוי לי' חנווני כפוסק על הפירות וב"ה מוזיל גבי' כיון דאית לי' שרי אבל אלו היה של בעל הבית טבוע אע"פי שיש לו אסור ורבית קצוצה היא אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דאפי' במטבע כל שיש לו כדרך, מקח וממכר כי הא שרי דהא דקאמרי' הכא הוי לי' הלואה לאו הלואה ממש קאמר אלא מכר כעין הלואה אבל בהלואה ממש וודאי אע"פי שיש לו אסור

כל הנישום דמים באחר פירש"י ז"ל כל שרגילין לשום אותן כשנותנין אותן דמים באחר דהיינו מטלטלין שאין דרך לתת אותן באחר אלא בשומא ור"ח ז"ל כ' דכל חליפין צריך שישומן אותן תחילה כמה שוה כל אחד ואחד ואם החליפו בלא שומא לא עשו ולא כלום ונראה שלמדו מזו שהי' מפרש שכל הנישום באחר צריכי' שימ' וק' דא"כ היינו חליפין ומקפיד עליהן דמספקא אי קנה אי לא ואע"ג דאסיקנא דקנה מ"מ משמע דטפי עדיף כשאינו מקפיד י"ל התם הוא במקפיד שיהא ערך כליו של חבירו שוה לשלו אבל הכא אין שומא זו אלא לידע כמה כל מהן שוה דאי ידעו גמרו ומקני להדדי ובסתמא לא גמרי ומקני אבל אינו מחוור דלקמן משמע דחליפין אינו מקפיד עליהן כלל דאמרינן גבי מכור ליה באלו קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא בחליפין אינו מקפיד כלל דומיא דבאלו הרשב"א ז"ל

אלא לר' נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד פירש"י ז"ל דהאי קו' בין למאי דס"ד מעיקרא בין למאי דסבירא לן השתא היא דהא במתני' קתני החליף שור בפרה אלמא דפירא עבדי חליפין וכן כל הך שקלא וטריא עד סיפא דקאמרי בע"כ כרב ששת ס"ל אפי' למאי דס"ל השתא הוא לפי דברי רש"י ז"ל: ואינו מחוור דאם איתא דמתניתין ק"ל כרב נחמן אפי' למאי דס"ל השתא לא הו"ל למימר הניחא לר' ששת אלא לר' נחמן שאין דרך התלמוד בכך אלא כשהוא מקשה על דברי אמורא שהוא מפורש המשנה בענין אחר אבל אי מתניתי' דלא כרב נחמן לכולהו פירושי הו"לל לימא תהוי תיובתא דרב נחמן ועוד דאי שייכא הך פרכא כמאי דמתרצינין השתא מאי שייכא הכא גבי פלוגתא דר' נחמן ורב ששת הו"ל לאתוי' למפרך מינה לרב נחמן ועוד דבעלי חיים לאו פירא נינהו לענין חליפין וראי' לדבר מדאמרי' פרק המדיר אמר רב יודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור ולא הספיק למשוך את החמור בעל הפרה עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיי' שהי' חמורו קיים משעת משיכת הפרה וש"מ דבעלי חיים עבדי חליפין ולא פירא נינהו וטובא אחרינא בתלמודא בחליפי ב"ח ולא משמע דאתי כולהו דלא כרב נחמן אלא וודאי למאי דמשני רב יהודא ל"ק מידי דלדידי' לא איירי מתני' בפירות כלל בשור ופרה כיון דב"ח נינהו לאו פירא נינהו דלא מקרי פירא לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי לו אלא לאכילה שהוא הולך ומרקיב: אבל ב"ח שראוי' למלאכה ככלי דמי ומאי דאמרי' למאי דס"ד מעיקרא ופירא נמי עבדי חליפין כיצד המחליף שור בפרה לאו בבעלי חיים עסקי' אלא בשר שור קאמר דהוי פירא וכ"ת א"כ מאי דוחקא לאוקמי בבשר שור לוקמה בשור ופרה בב"ח ולא תיקשי לרב נחמן וכדמוקי לה רב יהודא ליתא דא"כ פשיטא דכיון דלמאי דס"ד מעיקרא אשמועי' מטבע נעשה חליפין כ"ש מטלטלי אע"כ בבשר שור דהיינו פירא מתוקמא ומש"ה דייקי' בה למאי דס"ד מעיקרא לר' נחמן מא"ל ולא תיקשי לך היכי נאדו תלמודא ממשמעותי' דשור בפרה דמעיקרא ס"ל בב"ח ולבסוף מפרש בבשר שור וכל כה"ג הו"ל לפרושי בהדי' דכיון דאוקימנא דה"ק ופירא נמי עבדי חליפין: ממילא שמעי' לה בבשר דב"ח לאו פירא נינהו ודכוותי' בפרק המוכר את הבית גבי הא דתניא סנטור מכור אנקולמס אינו מכור דמפרקי' התם מי סברת ר' יודא כרשב"ג ס"ל ר' יודא כרבנן ס"ל ולא מפרשי' בה מידי אע"ג דמעיקרא ס"ד דבניחותא קאמר ולבסוף מפרק דבתמי' קאמר

ע"ב הכי קאמר יש דמים שהן כחליפין כיצד פירשו הגאונים ז"ל כגון שמכר לו שור בק' זוז וקנה שור במשיכה ולא נתן מעות עדיין ובא מוכר ותובע דמיו כדי לקנות מהן פרה וא"ל לוקח אני אמכור לך פרה בדמים שיש לך בידי ונתרצו שניהם קנה מוכר ראשון את הפרה אע"פי שלא משך וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מכירה וזה תימא האיך קונה בדמים הללו שהן הלוואה ואינן בעינן דהא אמרי' בפ' האיש מקדש גבי מקדש במלוה ושוין בהכר שזה קנאו וכו' ואקשי' ואי מלוה להוצא' נתנה במאי קנאו: ומיהו דעת הרמב"ם ז"ל שמלוה קונה בקרקעות וכן במטלטלין לענין מי שפרע שכ"כ בפ"י מהלכות מכירה וכן הרי"ף ז"ל לא הביא בהלכות הא דאמרי' בקדושין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו והוא מן התימא שהרי הלכה פסוקה היא שם וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל מזה: לפי' יש לפרש זו שבשמועתינו באומר לו בהנאת מלוה שיש לך עלי מדמי שור שאתה מוחל לי תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו וזה ע"ד מ"ש בפ"ק דקידושין דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת לפי מה שפירש"י ז"ל והריאף ז"ל שם

מז ע"א ויש לו אונאה דמכור לי באלו קאמר פירש"י ז"ל דכיון שאמר לשון מוכר ולשון חליפין יש לו דין חליפין במקל במקצתו ודין מכר במקצתו שיש לו אונאה נראה מדבריו דחליפין אין בהן אונאה אלא א"כ הוא מקפיד עליהן דבכה"ג וודאי יש להן אונאה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' חליפין יש בהן אונאה כמכר ומאי דקאמרי' דמכור לי קאמר לאו משום לשון מכירה דוקא אלא ה"ק אע"פ שאמר באלו שנראה שאינו מקפיד יש לו אונאה שאינו יוצא מידי אונאה לעולם כמכירה ובחליפין נמי האי דינא: