ר"ן בבא מציעא לב

וראייה לדבר מדאמרינן לקמן גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' ופרכינן עלה ולוקי אפוטרופא לעולם ומשני אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר משום דלא משכחינן שאין אדם רוצה לפקח על נכסי גדול בחנם טעמא משום דלא משכחינן הא אי משכחינן מוקמינן וראיה לדבר עוד מדאמר רבא בעובדא דההיא סבתא דמגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא דינוקא מוקמינן אפטרופא לאידך פלגא דאחתא אלמא דכיון דמשכחינן אפטרופא מוקמינן לי' ואין מורידין אחתא מדין קרוב לנכסי שבוי ומיהו ה"מ בשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת אע"ג דמשכחינן אפטרופא קרוב קודם דכיון דשמעו בו שמת בודאי יורש משוינן לי' להאי קרוב ומעמידין הנכסים בחזקתו. וראיה לדבר מדאמרינן בעובדא דסבתא לסוף שמעו דשכיבא בא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ואידך תילתא יהבינן לינוקא ואידך מילתא דנקא יהבינן לאחתי' ואידך דנקא מוקמינן לי' אפוטרופא לינוקא אלמא בההוא דמחמת אחתא דאשתבאי שלא שמעו בה שמתה מוקמינן אפוטרופס אבל תילתא דמחמת סבתא כיון דשמעו בה שמתה יהבינן לקטן עצמו ולא מוקמינן אפוטרופס וכ"ש בגדול דאפי' משכחינן אפוטרופס איהו עדיף דכיון דשמעו בי' שמת בודאי יורש חשבינן לי' ומיהו אפשר דה"מ לענין מקרקעי דלא כליא קרנא אבל במטלטלי דכליא קרנא אע"פי ששמעו בו שמת מעמידין להם אפטרופוס ולא קרוב והיינו דאמרינן בענבים לבצור וזתים למסוק דב"ד מעמידין להם אפטרופוס וסתמא קאמרינן אפי' בשמעו בו שמת דכיון דקלא בעלמא הוא לא הוי יורש ממש ולפיכך אין מורידין אותו אלא בקרקעות דלא כליא קרנא ובקרקעות נמי לירד ולאכול אבל לא למכור זהו דעת הרשב"א ז"ל בדברים הללו אבל הרא"ה ז"ל כתב דאפילו משכחינן אפוטרופוס בקרקעות לא מוקמינן ליה כלל אלא מורידין קרוב ואע"פי שלא שמעו בו שמת שכיון שאין דרכן של בני א אדם לטרוח בנכסי גדולים כ"כ בחנם אע"פי שזה מקבל עליו לעשות כן אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה והיינו דאמרינן לקמן אפטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר דאפי' אשכחינן לא משום דחיישינן שמא מפסיד להו וההיא דאמר רבא דמגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן נמי לפלגא דאחתא התם היינו טעמא דכיון דאיכא חולקא לקטן בגוויהו חמיר להו לאנשי וליכא למיחש שמא יפסיד

אמר רבא לירד ולמכור מהא נמי מוכח דלשמואל דאמר מורידין אין מחשבין עמו כלל עד שיבואו בעלים דא"כ למה הוצרך רבא לתרץ לירד ולמכור דעדיפא מינה ה"ל למימר דאפי' לירד ולמכור כל הפירות אין מניחין אותו אלא מחשבים עמו כאריס אלא ע"כ כדכתיבנא. היורד לנכסי שבוי אין מוציאין מידו. לאו למימרא דלכתחילה אין מורידין דהא מפרשינן שבוי כששמעו בו שמת בהדיא קאמרינן דמורידין אותו לכתחילה אלא משום דנקט באידך מוציאין דאפי' דיעבד נקט נמי הכא אין מוציאין

וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר: פרש"י ז"ל מפני שזה על דעת ירושה ירד להן ואינו מחוור וכי מפני שעלה בדעתו ליטול את הכל יורש בשל אחרים אלא י"ל שתקנת חכמים היא לפי שחששו שמא יפסידם דאע"פי ששמעו בו שמת כיון שלא באו עדים על הדבר לא סמכיה דעתי' לגמרי וחששו כאן יותר מבראשון משום דהכא כיון דשמעו בהן שמתו אינו בוש מלהפסיד דמימר אמר בשלי אני עושה אבל בנטושין אין לחוש כ"כ דכיון שלא שמעו בהן שמתו אם יפסידם שם יהא בוש

היורד לנכסי נטושין כלומר אפילו שמעו בהם שמתו ואינו בוש מלהפסיד לפי שכיון שאין לנו לחוש בשביל תקנתן של נטושין שהרי אבידה מדעת היא אין לנו להוריד הקרובין בשביל עצמן שאין אחים נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה ואפילו בתורת אריסות אין מניחין אותם לירד אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות נחלות שמורידין אותו מתורת אריסות ואינו מחוור דא"כ ה"ל לכלול אותו בכלל אותם שאמרו שמין אותם כאריס ומ"מ כששמעו בו שמת אלו אמר היורש להוריד אריסין בנכסים כדי שלא יתקלקלו הנכסים אפשר ששומעין לו בכך שחוששין לאותו קול לעשות בו מעשה כזה: דף לט ע"א השתא זריז ונשכר הוי כו' איכא למידק מאי קושיא והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר וא"ה לא יהבינן לי' מאי דנשבח אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל י"ל דהתם מדין בעלים נגעו בו דכיון שאינו מוציא אלא לרצונו אף הוא אינו יורד בהם שיטול כאריס אלא שישביח ואוכל ומחמת אכילתו מוחל כל השבח ותדע דמחמת מחילה הוא מדמפלגינן בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ובין לא אכל דרך כבוד אבל הכא דמיחש חייש דלמא לא מת על דעת שיטול כאריס ירד וכתב הרשב"א ז"ל דכי אמרינן שמין להם כאריס בנכסי נטושין ה"מ משעה שנשמע שהבעלים ממשמשין בהם דליכא בין נכסי נטושין ונכסי שבוין אלא דבשבוין אפי' קדם ותלש מששמע שממשמשין ובאים הרי זה זריז ונשכר ובנטושין בשעה זו שמין לו כאריס בלחוד הא מקודם ששמע שהבעלים ממשמשין ובאין אף בנטושין כל הפירות שלו ואין מחשבין עמו למפרע כלל ואין כן דעת הראשונים ז"ל

ולא קרוב לנכסי קטן כתב הראב"ד ז"ל הא דאמרינן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ה"מ כשחלקו א"נ אפי' לא חלקו אלא שאין הגדולים והקטנים סמוכין על שולחן אחד דאיכא למיחש כיון שאלו לעצמן ואלו לעצמן יחשבו הרואים שכבר חלקו ואם אנו מורידין הגדול לחלקו של קטן יחשבו שכל זה מגיע לחלק הגדול אבל כשכולם סמוכים על שולחן אחד מורידין הגדולים על הכל שהדבר ידוע שלא חלקו והדבר משותף ביניהם עדיין ומלמדין את הקנין כשיגדיל שיתבע חלקו והיינו דתנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביח לאמצע ואפי' ברשות ב"ד יכולים לעשות כן כדקתני סיפא ואם אמרו ראו מה שהניח וכו' והתם הוא לפי שכולם היו מתפרנסים מתפיסת חביתו והא דאמרינן בסמוך גבי סבתא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ה"מ במקרקעי דאיכא חששא בקרוב טפי מברחוק אבל במעות קרוב ורחוק שוין הם ואין באחד יותר חשש מן האחר קרוב קודם

אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל פי' ואפי' עומד שם ג' שנים משהגדיל אעפ"י שאין כן דעת הר"ם ז"ל בן מגא"ש שא"ת דאית לי' חזקה לעולם אכתי קשיא האיך מורידים ניחוש שמא יחזיק שם ג' שנים משיגדיל אלא ודאי אין לו חזקה לעולם דכיון שירד שם בשעה שאינה ראויה לחזקה דהיינו בעודו קטן שוב אין לו חזקה ודכוותיה בשותפין שאין להם חזקה שאפי' עבר זמן השותפות אין להם חזקה כיון שמתחילה ברשות ירד

ע"ב תילתא יהבינן לי' לינוקא וכו' ואידך דנקא מוקמינן אפטרופא לינוקא וא"ת תילתא דינוקא נמי לוקי אפטרופא דהא בעלמא מוקמינן אפטרופא לינוקא וי"ל דמיירי בקטן שהוא יודע לפקח בנכסין ומ"ה מאי דהוי דידיה יהבינן לי' אבל אין מוסרין נכסים אחרים לשום קטן בעולם

אמר לי' שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וכו' ותימא למה לי האי טעמא בלאו הכי נמי כיון דאמר לי' לא ידענא לך פטור דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וי"ל שכיון שהיה מארי בר איסק זה גברא אלימא ורמאי אלו הי' בדבר צד חשש רמאות לא היה מאמינו לפיכך קאמר שאין בזה רמאות שאפשר שאינו מכירו: ולא שהיה מודה מארי שה"ל אח בעולם אלא שאין מכירו אם הוא זה דהא קאמרינן בסמוך אבל הכא מי ידע דניחול אלמא לא הי' אומר שיש לו אח כלל אלא שזה האח היה טוען שהיה מכירו שראוהו בעודו קטן וא"ל רב חסדא אפי' לדבריך אפשר שאינו מכירך עכשיו שבאת בחתימת זקן

אמר ליה זיל אייתי סהדי דלאו אחיך הוא לאו למימר שהצריכו להביא עדים מן השוק שיעידו דלאו אחיו הוא דאע"ג דאילמא הוא לא משמע דקנסינן כולי האי אלא ה"ק לו שיביא אותם העדים שזה אומר שיש לו ויבואו ויעידו אם הוא אחיו אם לאו ואיכא נסחי דגרסי זיל אייתינהו א"ל שפיר קאמר לך

דתנן הניח בנים וכו' וכן אמר רבה השביח לאמצע כך היא הגרסא בכל הספרים ורש"י ז"ל דחאה כמו שכתוב בפירושיו וכתב דאי גרסינן לה רב גרסינן שהיה רבו של רב חסדא ולא ראייה מייתי למתניתין אלא משום דהתם פ' מי שמת איכא מאן דאמר דכי תנן השביחו לאמצע דוקא כשהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן ופי' רש"י ז"ל מחמת עצמן מחמת טרחן של משביחין ואליבא דמ"ד הכי לא ה"ל למארי למפלוג בהדי בפרדסי ובוסתני דשקל שהרי נכסים אלו מחמת טרחו השביחו ומ"ה מייתי ראיה מדרב דסבר דאפי' בכה"ג דהשביחו מחמת עצמן השביחו לאמצע ואין פירושו מחוור דהא אמרינן א"ל אביי ואם איתא כפירש"י הא אביי לא הוה שכיח קמייהו דרב חסדא ורב הונא אלא רבה גרסינן כמו שכתב בספרים ולאו דמייתי מינה ראייה לעובדא דרב חסדא כלל אלא ה"ק דהאי עובדא נמי אתיא קמי' דרבה ואמר דהשביחו לאמצע כותיה דרב חסדא והיינו דאמר לי' אביי דהוה שכיח קמי': וכן מה שפי' רש"י ז"ל דהכא ס"ל דאם השביחו מחמת עצמן נמי השביחו לאמצע ליתא דהתם בפ' מי שמת אתמר בהדיא דהיכא דהשביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן וליכא דפליג בה כלל אלא הא דא"ל הכא דלפלוג לי' מפרדסי ובוסתני דשתל משום דהני פרדסי ובוסתני לא שתל להו מארי בר איסק גופיה אלא ששכר פועלים מממון האב שידוע היה שלא הי' לו למארי נכסים מחמת עצמו כלל אלא ממה שהניח לו אביו קנה והשביח ובכה"ג ה"ל השביחו נכסים מחמת נכסים דהשביחו לאמצע וא"ל אביי מי דמי התם ידע וקא מחיל הכא מי ידע דניחול פי' אעפ"י שזה לא טרח בהן בגופן ולא הוציא עליהן משלו כיון שלא ידע שהיה לו אח על דעת עצמו עשה וה"ל כאלו אמר בב"ד ראו מה שהניח אבא לעצמי אני משביח דהשביח לעצמו כדאיתא בפ' מי שמת אפי' היכא שהשביחו נכסים מחמת נכסים ואעפ"י שמארי זה לא התנה כן בפי' כיון דאומדן דעתא הוא שעל דעת עצמו עשה ה"ל כאלו התנה וכדאמרינן התם גבי רב ספרא דאשבח נכסי דאבוה שאעפ"י שלא אמר כלום בב"ד השביחו לעצמן משום דאומדן דעתא הוא דרב ספרא דגברא רבה הוא לא שביק גרסי וטרח לאחריני ה"נ על דעת עצמו עשה בודאי כיון שהיה סבור שלא היה לו אח ואמר לי' רב אמי גדולה מזו אמרו שמין לו כאריס כלומר מפני שירד לו מפני ספק זכות שיש לו עליו זה שעשה לדעת עצמו וכסבור ודאי שהוא שלו לכ"ש וא"ל רב חסדא דלא היא דהתם היינו טעמא לפי שהוא יודע שקרקע זו של אחר הוא וברשות נחית כלומר דחשבינן לי' כאלו ברשות בעל הקרקע נחית על דעת שיטול האריס שהרי ב"ד אמרו לו שיטול על דעת כן ולפיכך אף כשירד מעצמו נוטל כאריס אבל כאן לא ירד ברשות בעל הקרקע שהרי לא ידע שיש לו אח ואף ב"ד אין יכולים לומר שיטול כאריס שאף הן אין יודעין בדבר כלום ועוד שאפי' היו יודעין הדבר לא היו אומרין כן דקטן הוי ואין מורידין קרוב לנכסי קטן הלכך כיון שמארי זה ירד בקרקע בחזקת שהוא שלו ונמצאת שאינה שלו אינו נוטל כאריס שכך הוא הדין בכל יורדין שלא על דעת להשתלם מבעל הקרקע וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק גבי נמצאת שדה