ר"ן בבא מציעא ל

בעידנא דלא עיילה אנשי וא"ל אביי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ומחייב והא התם שאין האונס מחמת הפשיעה שאפי' יהיה שם לא היה מציל וקאמרינן דחייב ואיהו ז"ל מפרק לה דההיא סוגיא כאביי היא וליתא כלומר דאע"ג דהתם אביי לרבה קאמר לה לא עדיפא מהא דהכא דפליגי אביי ורבא דמר אמר הכי קאמר רבה: התם נמי אביי הוא דקאמר הכי ורבא אמר לך לא הוו דברים מעולם אבל הראב"ד ז"ל תירץ דהתם נמי האונס מחמת הפשיעה בא שאין הפשיעה מחמת כניסתו לעיר אלא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אנשי ה"ל להכניס עדרו עמו ונמצא שהאונס בא מחמת הפשיעה

לדידכו דמתניתו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר איכא לאותבה פי' ודאי רב אמי כוותי ס"ל דאמרינן גבי פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ודקאמרת אמאי לא קאמרינן לי' הכא הכי היינו טעמא דלדידכו דמתניתו משום דאין רצוני איכא לאותובי וליכא לשנויי הכי דמהאי טעמא דאין רצוני חשבית לי' גזלן וקיימא בהמה ברשותו אפי' לאונסין כשואל דחייב אפי' במתה כדרכה אע"ג דהכא והתם איתיה למלאך המות דכיון דכל הנאה שלו כבהמה שלו דמיא הכי נמי כיון דגזלן הויא עלה לסברא דידכו מחייב לגמרי ומיהו לדידי ליכא לאותובי כלל דלא ס"ל האי טעמא ורש"י לא פי' כן

דף לז ע"א מתניתין זה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה וא"ת דכל אחד מאלו תובע לנפקד מאתים ונפקד מודה במקצת תביעתו ועל השאר אומר איני יודע ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מחייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם: לאו קושיא היא דכי רמא רחמנא שבועה עלי' דנתבע ה"מ היכא דאיכא למימר דנתבע מעכב ממון של חבירו ברשותו אבל הכא ליכא לספוקי דנתבע זה יהי' מחייב בין שניהם יותר מג' מאות שמודה בהם בין שניהם נמצא שעיקר טענה וכפירה בין המפקידים היא ולא בין המפקידים לנפקד כלל

ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני פי' רש"י ז"ל שוברו ונותן מתוכו דמי קטן לשני והזקיקו לומר כן מדאמרינן בגמ' דבכלים איכא פסידא דגדול ואם אינו שוברו מאי פסידא אית לי': ואין פי' מחוור דא"כ מתניתין לאו בכל כלים מתנייא דהא איכא כלים שהם נפסדים לשבירה לגמרי אלא ה"פ מוכרו ומתוך דמי הגדול נותן דמי קטן וכי אמרינן בגמ' דאיכא פסידא דגדול היינו טעמא משום דלא הדר' לי' בעיניה

גמרא סיפא שהפקידו לו בכרך א' אלא שאמרו לו מנה שלי ומאתים של חברי ומ"ה לא דק אבל כשהפקיד לו זה מנה בכרך א' וזה מאתים אפי' הפקידו בבת אחת שתי כריכות הן וה"ל למידק וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שאלה אבל רש"י ז"ל גורם סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הויא לי' למידק ופי' שכיון שבבת א' הפקידום אעפ"י שיש לכל אחד כרך מיוחד לא הוה לי' למידק ופירוש משום דלא הקפידו משהפקיד שני דברים שאין חלקו שכר לגמרי אלמא דלא קפדי אהדדי ואיהו נמי לא הוה לי' למידק אבל היכא שאחד מהן הפקיד כרך א' ולשני שני כרכים כיון שהוא דבר ניכר לגמרי ליכא ליכא למימר דלא קפדי וה"ל למידק וכמו שכתב ז"ל. לקמן בשנים שהפקידו אצל רועה וכו'

התם דקא תבעי לי' הכא בבא לצאת ידי שמים פי' בבא לצאת ידי ידי שמים מעביד אסורא א"נ בפקדון דה"ל למידק נותן לזה מנה ולזה מנה אבל ליכא לפרושי דכיון דמוקמינן לי' בבא לצאת ידי שמים לא צריכי להנהו פירוקי קמאי אלא כל איני יודע בבא לצאת ידי שמים חייב דליתא דהא תנן בפרק הגוזל בתרא אבל איני יודע אם הפקדת אצלי ואם לא הפקדת פטור מלשלם ומוקמינן כי התם בגמרא בבא לצאת ידי שמים אלמא האומר איני יודע בדלא תבעי לי' לא מחייב אפי' בבא לצאת ידי שמים אלא היכא דעבד אסורא א"נ דה"ל למידק אלא ע"כ השתא נמי אהנהו פירוקי סמכינן דאמרינן דכיון דעבד אסורא א"נ ה"ל למידק ובא לצאת ידי שמים חייב ומיהו כי פטרי לי' בסיפא ואמרינן דנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח משום דלא ה"ל למידק דוקא בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים כיון דה"ל בריא ושמא ואע"ג דלא ה"ל למידק חייב:

וראייה לדבר מדאמרינן בסוף פרק הגוזל בתרא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים אלמא כל בריא ושמא בדיני שמים חייב הלכך ע"כ סיפא דשנים שהפקידו אצל א' בדיני אדם מתוקמא ולא בדיני שמים ולפי זה ההיא דשנים שהפקידו אצל א' ר' טרפון היא לא צריכי בה לטעמא דלא ה"ל למידק דכיון דע"כ בדיני אדם מתוקמא ולא בדיני שמים אפי' היכא דה"ל למידק פטור לר' טרפון דלא עדיף טעמא דה"ל למידק מטעמא דעבד אסורא וכיון דאשכחן לי' לר' טרפון דפטור בדיני אדם היכא דעבד איסורא דהיינו פלוגתא דגזל א' מה' בני אדם כ"ש דפטר ליה היכא דלא דעבד איסורא אלא דה"ל למידק בלחוד הלכך אי מתניתין בשנים שהפקידו אצל א' ר"ט היא כיון דע"כ בדיני אדם בלחוד מתוקמא לא צריכין לטעמא דלא ה"ל למידק ומיהו אי אפילו כר"ע מתוקמא לא צריכין להאי טעמא דכיון דה"ל למידק חשיב לו כטעמא דעביד אסורא לגבי דיני שמים ה"ה לגבי דיני אדם דכיון דחזינן ליה טר"ע דהיכא דעבד איסורא מחייב ליה אף בדיני אדם דהיינו פלוגתא לגזל א' מחמשה בני אדם בשנים שהפקידו אצל א' נהי אי לאו משום טעמא דלא הו"ל למידק הויא מיחייב ליה ר"ע אפי' בדיני אדם:

ויש כאן דעת אחרת דכיון דאוקימנא רישא דמתניתין בבא לצי"ש סיפא נמי בשנים שהפקידו אצל א' אף בבא לצאת ידי שמים מתוקמא וא"ה כיון דלא ה"ל למידק פטור וכ"ת כיון דתבעי ליה בריא ושמא הוא אמאי פטור בבא לצאת ידי שמים דהא אמרינן בסוף פרק הגוזל בתרא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים וכמו שכתבתי למעלה ל"ק דהתם הוא כיון שזה תובעו בבריא ונתבע בשמא ובא לצאת ידי שמים יש לו לחשוב שזה שטוענו ברי אומר אמת והוא שכח ויש לו לצאת מספק גזילה שלא יעכב ממון אחרים בידו אבל הכא שהוא יודע שאין בידו משל אחרים אלא ג' מאות והוא רוצה ליתן אותם אלא שאינו יודע למי יתנם כי תבעי ליה מאי עביד הא קים ליה בנפשיה דלא מעכב דידהו כלום ולא פשע נמי בנפשיה כיון דלא ה"ל למידק הלכך כי תבעי ליה נמי פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים דבין תבעי ליה ובין לא תבעי ליה ידע דלא מעכב מדידהו מידי בין כך ובין כך ספיקי במקומו עומד ואין לחלק בענין זה בין תבעי ליה בין לא תבעי כלל ולפי זה צריכין לטעמא דלא הו"ל למידק בשנים שהפקידו אצל א' בין לר' טרפון בין לר"ע למפטריה אפילו בדיני שמים וראיה לדבר דכל כה"ג שאינו מעכב משל אחרים כלום כל היכא דלא ה"ל למידק אפילו בדיני שמים פטור אע"פ שהלה תובעו בבריא והוא שמא מדאמרינן פרק הגוזל קמא מעשה בחסיד א' שלקח מקח מן השוק מה' בני אדם ובא מעשה לפני ר"ט ואמר מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ובודאי אותו חסיד בא לצאת ידי שמים ומסתמא נמי תבעי ליה דסתם מקח תובעין יש לו דלפי שעה רוצה הדמים וקאמר ר"ט דבמניח דמי מקח ביניהם סגי ואפי' בדיני שמים:

ולא תימא ה"מ לר"ט אבל לר"ע מיחייב בדיני שמים דהא לא פליגי ר"ט ור"ע בבא לצאת ידי שמים אלא ש"מ דכל כה"ג אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור וזה הדרך היותר עולה בחוור השמועה דסליק פירוקי' דרבא דה"ל למידק בין לר' טרפון בין לר' עקיבא וקמא ליה מתניתין כוליה בחדא גוונא

ע"ב אמר לי' אביי לרבא מי אמר ר"ע לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה הך פירכא לא אתיא כר' שמעון דאמר התם פ' האשה שלום דר"ע גופיה מודה בלוקח מחמשה בני אדם שנותן דמי מקח ביניהם ומסתלק ולא נחלקו אלא על שגזל וכו' דרשב"א ס"ל דטעמא דר"ע משום קנסא ולא מדינא והיינו דקאמר דבלקח מודה דליכא למקנסי' וכיון שכן ליכא למימר דפרכינן אליבי' בנפל הבית עליו ועל אמו דהתם לא שייך קנסא כלל אלא ע"כ אליבי' דת"ק דר' שמעון ב"א פרכינן דאמר התם דר"ע פליג אפי' בלקח דאלמא מדינא קאמר האי ר"ע ולא משום קנסא ומ"ה משנינן דאי אמר הכי ר"ע ה"מ בבריא ושמא דס"ל לת"ק דרשב"א אליבי' דר' שמעון דמדינא בריא כ עדיף אבל בשמא ושמא לא

ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דר' עקיבא ור"ט הלכה כר' עקיבא מחבירו ובפלוגתייהו דרשב"א ות"ק דידי' אליבא דר"ע פסק הרי"אף ז"ל כרשב"א דכיון דאסיקנא דת"ק דרשב"א ס"ל אליבא דר"ע דמדינא בריא ושמא בריא עדיף ומ"ה מחייב אפי' בלקח לא קימ"ל כותי' דהא קימ"ל בעלמא כר' נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אלא ע"כ כרשב"א קימ"ל דאמר דלא מחייבינן בבריא ושמא אלא היכא דאיכא למקנסיה כגון בגזל אבל בלקח לא. ולענין נפקד בשתי כריכות אי קניס ליה ר"ע בדיני אדם משום דה"ל למידק או לא שמיע לן בהדיא אלא מיהו כיון דחזינן דלענין דיני שמים מחייבינן כל היכא דה"ל למידק כי היכי דקנסינן בגזלן משום דעבד איסורא וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שאלה ולקח מקח היינו טעמא דאמרינן דמודה בה ר"ע שמניח דמי המקח ומסתלק משום דלא ה"ל למידק שהוא סבר שלאלתר יבקש מוכר דמי מקחו: נמצא פסקן של דברים בשמא ושמא ובריא ושמא בדיני שמים ובדיני אדם דכל היכא דיש לו לחוש שמא הוא מעכב ממון אחרים בידו והלה תובעו בבריא אע"ג דלא ה"ל למידק חייב לצי"ש וזו היא שאמרו בסוף פ' הגוזל בתרא מנה לי בידך והלה אמר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים אבל היכא שאין הלה תובעו אעפ"י שהוא מסופק שמא נשאר ממון אחרים בידו כיון דלא ה"ל למידק פטור אפי' מדיני שמים וזו היא ששנינו פ' הגוזל בתרא אבל איני יודע אם הפקדת אצלי אם לא הפקדת פטור מלשלם ואקימנא לה התם בדיני שמים ומיהו ה"מ היכא שהוא מסופק בעיקר חיובו אם נתחייב כלל אם לא אבל היכא שהוא יודע שנתחייב ואינו יודע אם נפטר מחיובו אם לאו בכה"ג אפי' היכא דלא תבעי לי' חייב בבא לצאת ידי שמים והיינו דתנן התם הפקדת אצלי אבל איני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם ואוקימנא לה בגמ' בבא לצאת ידי שמים אבל היכא שאין לו לחוש שהוא מעכב ממון אחרים בידו כגון הני גווני דשמעתין שהוא יודע עיקר חיובו אלא שהוא מסופק למי נתחייב דכגון זו כל היכא דעבד אסורא כגון גזל א"נ דה"ל למידק כגון נפקד בשתי כריכות אעפ"י שאין הלה תובעו נותן לזה מנה ולזה מנה בבא לצאת ידי שמים והיינו רישא דמתניתין אמר לשנים גזלתי אחד מכם או אביו של א' מכם הפקיד אצלי וכו' אבל היכא דלא עביד אסורא ולא ה"ל למידק אעפ"י שהלה תובעו בבריא והוא אומר איני יודע פטור והיינו סיפא דמתניתין דשנים שהפקידו אצל א' זה מנה וזה מאתים שאפילו בבא לצאת ידי שמים נותן רק מנה לזה ומנה לזה ואעג"ב דקא תבעי לי' על פי הדרך שהכרענו למעלה אבל אחרים סוברים בזה דכיון דבריא ושמא הוא דוקא בדיני אדם הוא דמיפטר אבל בדיני שמים חייב וכמו שכתבנו למעלה ואינו מחוור: