ר"ן בבא מציעא כט

למימר שמא מתוך שאינה לפניו עכשיו הוא טועה בשוuיה אבל ר"ת ז"ל פי' שמא ימצא מלוה את הפיקדון ונמצאת שבועת הלוה לבטלה והריא"ף פי' כדי שלא יהא ש"ש מתחלל

דף לה ע"א אמר רב אשי וכו' דא"ל תהא במאמינו וא"ת אי ס"ל לרב אשי דמתניתין במאמינו היכי אמר רב אשי גופי' בסיפא דרישא דזה נשבע וזה נשבע ואי במאמינו לוה למלוה למה נשבע בשלמא לפי' ר"ח ז"ל ולפי' הריא"ף ז"ל אעפ"י שהלוה מאמינו אנן חיישינן שלא תהי' כאן שבועה לבטלה או שלא יהא ש"ש מתחלל אבל לפרש"י שפי' שמא יפסלנו כיון שהוא גורם על עצמו מאי אכפת לן איכא למימר דנהי דרישא דסיפא דליכא שבועה גבי לוה כלל אפשר דמהימן לי' למלוה אבל בסיפא דרישא דלוה משתבע מסתמ' לאו במאמינו עסקינן דכיון דמשבעינן לי' מלוה ללוה אינו רוצה להאמינו אף הלוה למלוה לפוטרו משבועתו המוטלת עליו ומיהו במאמינו לפי' רש"י ז"ל אינו נשבע מלוה והריא"ף ז"ל אפי' במאמינו זה נשבע וזה נשבע

כללא ידענא פשיעותא היא מכאן יש ללמוד שהנותן כליו לסרסור למשכנם לו ואמר איני יודע היכא משכנתם פשיעה היא וחייב וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה שאפי' אמר משכנתם אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוא וחייב בו שהיה לו למשכנו אצלו בעדים ולא דמי למאי דאמרינן לעיל בריש פ"ק את האמנתי' דלא אמרת לי בסהדי הב ליה דגבי פרעון שהוא אומר שיפרע לפלוני בשבילו הוא דאיכא למימר את האמנתי' שאיפשר שהוא מאמין בו אבל במי שאמר לוה על המשכון מהסתם ליכא למימר שהוא מאמין לכל בני העולם אלא ה"ק לי' לוה עליו במקום שאוכל לפדותו בכל שעה שארצה וכשהניחו בלא עדים פשע ומיהו אפשר לפי זה דאם אמר לוה עליו מפלוני ואמר שלוה ממנו וכפר בו פטור משבועה דאיהו הימניה אלמלא שהרב ז"ל אמרה לא הייתי אומר כן אלא אפי' אומר לו לוה עליו סתם אינו צריך שילוה עליו בעדים דהא ודאי הימניה לכל אדם בעולם שילוה ממנו שהרי יכול לומר נאנס דכיון דהימניה בנאנס שאינו צריך להעיז כ"ש בלא היו דברי' מעולם שהוא צריך להעיז: וכ"ת אי אמר נאנס שבועה בעי בלא היו דברים מעולם נמי תקון רבנן שבועת היסת ולא משמע למימר בשבועה. דאורייתא הימני' בשבועה דרבנן לא הימניה שחומר שבועה אחד הוא ולעיל כי אצטרכינן לטעמא דאת הימנתי' דלא אמרת לי בסהדי הב לי' התם היינו טעמא משום דאי יהיב לי' בסהדי לא סמוך עליה כלל אבל הכא דסוף סוף סמך עלי' כ"ש דיכול למימר את הימנתי' ולפיכך אינו יכול להוציא ממון בדין זה אלא שאם הרב ז"ל אמרה צריכין אנו לקבל דבריו אבל אני מסופק אי רבינו ז"ל חתים עלה

והלכתא שומא הדרא לעולם מסתברא דאקנו מיניה דלא לסלקוה אע"ג דהוי לי' זוזי דבכה"ג לא הדרא שכיון שנתרצה אין כאן משום ועשית הישר והטוב דומיא דדינא דבר מצרא דצריך למקניא מיני' ואקני בי' קניא וכי אמרינן שומא הדרא ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי לא וכ"כ הרמב"ם ז"ל

זבנה אורתא יהבה ניהלה במתנה איכא מ"ד דה"נ אמרינן בדינא דבר מצרא דאי זבנא או אורתא או יהבה במתנה לא מסלקינן לי' ולאו מלתא היא דלא עדיפי מגברא דאתי מחמתו דאיהו נמי אדעתא דארעא נחת וא"ה מסלקינן לי' ובשומא הדרא הוא שיפה כח שני מכח ראשון משום דקמא נחת אדעתי' דזוזי ובתראי אדעתא דארעא וכדאיתא בגמ' בהדיא וכן כתב הראב"ד ז"ל

שמו לה לאשה ואינסבה פרש"י ז"ל שמו לה בעודה פנויה ואינסבה ומתה בעל לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן לי' פי' דכיון דלוקח הוי הויא לי' כזבנה דלא מיהדר ולא מהדרינן לי' נמי משום דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי וכאינש דעלמא חשבינן דאי יורש הוי ודאי מהדרינן לי' דביורש נמי שייך בי' משום ועשית הטוב והישר ומכאן נלמוד דין זה לפי פירוש' ז"ל ומיהו אפשר למידק עליה דגבי שמו לה. ואינסבה דלא מיהדר למ"ל טעמו דלוקח הוי דהא ע"כ או לוקח או יורש הוי ואפי' יורש הוי לא מיהדר כדאמרינן לעיל זבנה אורתא ר"ל דאורתא דקאמרינן לעיל לאו בירושה דממילא עסקינן דא"כ לא שייך בה טעמא דאדעתא דארעא נחת דאיהו לא נחת דהא ממילא חזיא אלא כעין ירושה קאמרינן דהיינו מתנת ש"מ לאחד מבניו: ואחרים פירשו שמו לה ואינסיבה ולא מתה ומ"ה איצטריך טעם דלוקח הוי דאי יורש הוי ודאי מהדר שהרי אינו יורש עדיין מחיים אלא משום דלוקח ואפי' מחיים לא מהדר דה"ל כזבנה ומשום האי טעמא נמי לא מהדרינן דכאינש בעלמא חשבינן לי' ולפי פירש זה לא למדנו מכאן שהשומא תחזור ליורש אבל הדין דין אמת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות מלוה ולוה

ע"ב נימא לי משכיר דל אנת ודל שבועתו פי' דקס"ד שאין השוכר זוכה בפרה עד שיהא נפטר מן המשכיר וכיון שכן כל היכא דלא מזדקיק לי' משכיר אינו זוכה: וה"ה נמי אפי' אית לי' לשוכר עדים דמצי אמר לי' משכיר דל את ועדים דילך דלא בעינא להו כלל ולא יזכה שוכר בפרה זו ומסקינן אעפ"י שלא נפטר מן המשכיר משעת מיתה קונה. וכתבו בתוס' דה"מ לדרבנן אבל ר' יוסי ס"ל שאין שוכר זוכה בפרה עד שיהא נפטר מן המשכיר ומהאי טעמא הוא דאמר שאין הלה עושה סחורה בפרתו של זה דמצי א"ל משכיר דל את ודל שבועתך ועדים דילך וכיון שלעולם לא יהא נפטר ממנו א"א שיזכה בפרה ולפי זה כתבו דהיכא שמתה בפני משכיר כיון דאינו צריך לא לשבועה ולא להבאת עדים ומשעה שמתה נפטר ממנו בכי הא מודה ר"י לרבנן דתחזור פרה לשוכר שכיון שנפטר מן המשכיר קנה לפרה ולפי דבריהם האי דשקלי וטרו ר' זירא ור' אחא ומר בר רב אשי בהא דאמרינן פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר אפי' אליבא דר' יוסי דק"ל כותיה אתיא דהא ברשות בעליה מתה ומשעת מיתה נפטר השוכר מן המשכיר וכדבריהם נראה לכאורה מדשקלי וטרי כולי האי כל הנך אמוראי בתראי דמן בתר שמואל דפסק הלכה כר' יוסי: ואין כן דעת הריא"ף ז"ל שהוא לא הביא כלל ההיא דפעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר אלמא ס"ל דאליבא דרבנן בלחוד הוא דאתמר אבל לדידן דק"ל כר' יוסי אפי' ידעו בעליה שמתה א"א שיעשה סחורה בפרתו של זה והיינו דקא מתמה במתניתין כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו משמע דס"ל שהשואל נכנס תחת השוכר וכי שומר של בעלים לגמרי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות

הדר שיילה מיני' תשעין האי דנקט ולא מאה כדי לרבות בפרות נתכוון שעכשיו חייב שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות דעשרה יומי אבל כי נקיט אגרה תמנין יומין ה"ה דה"מ למנקט תשעין יומין למספר יומי שאלתא אלא סורבא נקט ואתא: אבל בתוס' אמרו דאי אגרה תשעין יומין פטור משאלה ראשונה דכיון שאינה עתידה לחזור לו מחמת אותה שאלה כאלו עבר זמניה דמי

דף לו ע"א מאי קמ"ל לאפוקי מדר' אמי וא"ת אמאי לא קאמר לאפוקי מדשמואל דאמר בפרק שבועות שתים בתרא דשבועה שזרק פלוני צמר לים שבועה שלא זרק פטור משום דכל דליתי' בלהבא לא מחייב עליה לשעבר והא נמי ליתא בלהבא י"ל א"כ לאשמועינן בשבועת הרשות דעלמא וכיון דלא נקטי' אלא בשבועת הפיקדון משמע דלאשמועינן מידי בשבועת הפיקדון אתא

איתמר שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ופרישנא אליבא דרב דאפי' שומר שכר שמסר לש"ח דגרועי גרעי לשמירתו פטור פי' פטור כאלו היתה ברשותו אבל אם נגנבה מרשותו של ש"ח ודאי הראשון חייב דלא עדיף טפי כשמסרה לו משאלו היתה ברשותו אלא ה"ק שלא נתחייב מפני מסירתו אלא אם מסרה לשומר חנם פטור עד שישביעו בעלים את השני שלא פשע ואם נשבע שמתה כדרכה אף הראשון פטור אבל נשבע שלא פשע בה ואומר שנגבה או שאבדה או שאינו רוצה לישבע שמתה כדרך הראשון חייב ואם מסרה לשומר שכר פטור לגמרי דמצי אמר גברא אשלמית לך שהוא חייב בכל מה שהייתי בו ואוקימתי' בחריקאי זיל אשתעי דינא בהדי' ואפי' הלך למדינת הים או שהעני ואין לו מה לשלם הראשון פטור ונפקא מינה אפי' לדידן דסבירא לן כר' יוחנן דחייב שאם נתנו לו בעלים רשות להשאיל א"נ באשתו ובניו שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד א"נ במי שדרכן של בעלים להפקיד אצלו כגון ההיא סבתא דכה"ג אפי' ר' יוחנן מודה דפטור דשומר שני נכנס תחת הראשון לגמרי ואפי' שאין לו רשות פטור והביא הרמב"ן ז"ל ראייה לדבר מדתנן בפרק הכונס מסרה הרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרינן עלה תחתיו דמאן ואסיקנא תחתיו דשומר ודייקינן ושומר קמא איפטר לי' לגמרי לימא תהוי תיובתא דרבה דאמר רבה שומר שמסר לשומר חייב ומשני אמר לך רבא מאי מסרה לרועה דקתני שמסרה לברזיליה שהוא רועה קטן שעומד תחת הרועה גדול דארחי' דרועה לממסר לברזיליה: והא התם דקאמרינן דשומר קמא איפטר לגמרי ואותבינן מינה להבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב הא לרב פטור ניחא ולרבא נמי בברזיליה פטור לגמרי משום דאורחי' בהאי וה"ה בסבתא ובאשתו ובניו וכדאמרינן דחד טעמא הוא אבל ר"ת ז"ל כתב דשאני לן בין אשתו ובניו לברזיליה דהתם ודאי הראשון פטור לגמרי אבל באשתו ובניו לא אמרינן שהן שומרין של בעלים שאלו אין משמרין לדעת בעלים אלא לדעת אביהן והוא עומד בחיובו עדיין דאלת"ה לא שבקת חיי לכל מפקיד שהנפקד יתן לאשתו ותאכל ותחדי שאין לה מה לשלם: והביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרקין בההוא דאפקיד זוזי גבי חברי' אשלמינהו לאימי' ואותבינהו בקוטלתא ואגנוב ואמרינן אשתבע איהו דאשלמינהו לאימי' ומשתבעה אימיה דאותבינהו בקוטלתא ואגנב ומיפטר משמע דלא מיפטר איהו עד דמשתבע אימי' ואי אמרת דשני שומר של בעלים ומפטר הראשון כיון דאשתבע דאשלמינהו לאימי' ליפטר אלא ש"מ דבבניו ובני ביתו לא אמרינן הכי: ולאו ראיה דלא גרסינן בעיקר נוסחי ומיפטר כלל ואפי' אי גרסינן לי' איכא למימר שלפי שהיתה אמו סמוכה על שולחנו וכל מה שיש לאמו כדידי' הוי שייך למימר בי' ומיפטר א"נ ומיפטרי גרסינן כלומר ובשבועה דידי' ודאימי' מיפטרי תרווייהו איהו בשבועה דילי' ואימיה בשבועה דילה וכ"כ הרמב"ם שהשומר שמסר פיקדון לאשתו ובניו ובני ביתו והודיען שהוא פיקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבין לשלם לבעל הפיקדון ובעל הבית פטור וכ"ד הרמב"ן ז"ל

ע"ב פשע בה ויוצאה לאגם ומתה כדרכה לענין פסק הלכה פסק הרי"אף דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם ואע"ג דקי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ה"מ היכא דאפשר דהאונס בא מחמת הפשיעה כי ההוא דצריפי דאורבני אבל הכא דודאי לא בא מחמת הפשיעה דמלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם פטור וק"ל לרב ז"ל מדאמרינן בפ' השוכר את הפועלים גבי רועה שהניח עדרו ובא לעמר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרי' אלו היה שם היה מציל אלא אומדי' אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור ואוקמה רבה דעל