ר"ן בבא מציעא כו

ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם בלבד הוא עובר והרמב"ן ז"ל תירץ דברי רחוקים ואע"פ שגדולים האחרונים סמכו עליו אין דעתי נוח מהם לפי שהם הוצרכו לדחוק משום דס"ל שהרואה אבדה ואינו מחזיר' והולך לו אינו עובר אעשה דהשב תשיבם אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכדמוכח' האי דלעיל לכאורה ואני איני אומר כן אלא כל הרואה אבידה והולך לו עובר הוא בעשה ול"ת וכי אמרינן לעיל בהמתין לה אחר שנתיאשו הבעלים ונוטלה דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד התם היינו טעמא לפי שהמתין לה ולא הניחה באבידתה ועדין הי' יכול להשיבה ולקיים עשה בודאי הרואה אבדה ולא נטלת מיד דכיון ששמר אותה לא עבר אלא כשלא נטלה והלך לו וכשנתיאשו הבעלים ממנה מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זו ולא מחמתו של מוצא זה והרי הוא לענין זה כאלו נטלה להחזירה ואמרו בעליה אי אפשי בה שאעפ"י שלא נתקיים עשה שבה מ"מ לא נתבטל אבל הרואה אבדה והניחה באבידתה והלך לו מיד בטלו שאל"ת כן אלא שאין עשה של השב תשיבם בא אלא למי שנטלה שיחזירנה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה האיך הוא עובר בכולן ועל אי זה צד אתה מחייבו משום השב תשיבם וא"ת מפני שלא נטלה כדי להחזירה והרי אתה אומר שמי שאינו נוטל אבדה אינו עובר בעשה כלל וא"ת מפני שלא החזירה לאחר שנטלה והרי זה לגוזלה נטלה והשב תשיבם ליתי' בגזלה אלא באבידה ועוד דעובר בכלן בשעת שנטלה משמע דהכי הוא בלאווין דלא תגזול ולא תוכל להתעלם ולדבריך אינו עובר משום השב תשיבם אלא מחויב הוא בהשב תשיבם אלא כך הוא עיקרן של דברים שכל מי שרואה אבדה ומניח אותה באבידתה הרי הוא עובר בלאו ועשה ולפיכך נטלה ע"מ לגזלה אף משום השב תשיבם הוא עובר שהרי הניחה באבידתה ולא עוד אלא שתפקיע מבעליה לגמרי אבל המתין לה עד לאחר שנתיאשו הבעלי' ונטלה אעפ"י שלא קיים עשה שבה לאלתר מ"מ לא בטלו ומחמת בעלי' הוא שנתבטל שנתייאשו ממנה ואפ"ה משום לא תוכל להתעלם הוא עובר שהרי העלים עיניו שלא ליטלה כדי שלא יזכו בה בעלים

נמצאת אתה למד שכל מי שרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עובר על עשה ועל לא תעשה ונתקיימו סוגית אלו בפשט' ומשמע כנ"ל וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' גזילה ואבידה הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר וכו' וביטל מצות עשה וכו' וא"ת למה לי' למימר משום דהאי עשה והאי עשה ול"ת אפי' ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידא היכי דחי לי' עשה דאבידה והא קי"ל אימור דאמרינן אתי עשי ודחי ל"ת ה"מ כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא מעקר לאו קא מקיים לעשה אבל הכא אפי' עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר לי' ללאו ולא מקיים לי' לעשה עד דמהדר לי' למרא וי"א דלרוחא דמלתא מקשינן לי' ואיני אומר כן: אלא כה"ג בעידנא דקא מעקר מקיים לי' מקרייא דלא ממעטינן מהאי כללא אלא כי ההיא דאמרינן פר' ר' אליעזר דמילה ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגוף המצוה דהיינו עבודה אלא במכשירי' אבל הכא מעידנא דקא מעקר לי' ללאו מקיים לי' לעשה דהא מתעסק הוא בגוף המצוה ואעפ"י שלא גמרה מיד מה בכך והא מילה בצרעת כיוצא בה היא שמשעה שמל קוצץ בהרתו ומצות מילה לא נגמרה עד דפרעי דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ואיכא נוסחי אחרינא דמפקי לן מכל הך שקלי וטריא וגרסי' הכי פשיטא מי דחינן איסור מקמי ממונא ולרוחא דמלתא מקשו לומר דאפי' ליכא גבי טומאה אלא ל"ת לבד אין ראוי שידחו מפני עשה דהשבת אבדה דהשבת אבידה ממונא הוא ואי בעל אבידה אמר לא בעינא מי מחייב לאהדורי השתא נמי לא מהדר דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומי לעשה אבל הכא אי אמר לא בעינא מי איתי' לעשה כלל וכ"ש הכא דבשלו אינו מחזיר ואינו רשאי דאינו מחזיר בשל אחרים כ"פ הרמב"ן ז"ל

ע"ב הכישה נתחייב בה פי' רש"י ז"ל הואיל והתחיל להחזיר נתחייב בהשבה גמורה ולפ"ז ה"ה לכלים דטעמא דמלתא שכיון שהתחיל במצוה גומרה וכ"ד הרמב"ם פי"א מה' גזלה ואבדה ויש לתמוה עליהם דבפרק המוכר את הספינה משמע דלא אמר רבא הכי אלא בב"ח ומשום דאנקיטנה נגרי ברייתא

שקל פלגא דזוזי יהיב לי' אפקירי' הדר זכי בי' הקשו בתו' והיכי מהני האי הפקר הא אמרינן פ' אין בין המודר דהפקר בפני ג' כדי שיהא א' זוכה וב' מעידים והכא מסתמא לא הוי אינש אחרינא בהדי' דא"כ לימא לי' ולא לימא לי' לר' ישמעאל בר' יוסי י"ל דהא דאמרינן הפקר בפנים מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' בינו לבין עצמו ור' ישמעאל בר' יוסי לא חשש אלא שלא יכשלו בה בני אדם בלא תגזול דאורייתא וי"א דלא תקון רבנן הפקר בפני ג' אלא לאפטורי ממעשר דשייך בי' טעמא שיהא א' זוכה בה' וב' מעידים כדי שלא יערים אבל לשאר דברים ודאי הפקר גמור והיינו דאמרינן בכולי פרקי' אבדה מדעת היא כלומר ושריא מדין הפקר אע"ג דליכא לא ב ולא ג'

דף לא ע"א אמר לי' הוכיח אפי' ק' פעמים וא"ת הא אמרינן בערכין הוכיח ולא קבל מנין שחוזר ומוכיחו ת"ל תוכיח אלמא דהוכיח לא משמע אלא חדא זמנא י"ל התם בעבירה א' הכא בשני עבירות דנהי דהוכיח משמע אפי' ק"פ ה"מ בענינים חלוקים אבל בעבירה א' ה"א שאינו חייב אלא פעם א' להכי איצטריך תוכיח וא"ת היכי מפקינן התם תוכיח לכמה פעמים בעבירה א' הא איצטריך תלמיד לרב כדאמרינן הכא י"ל דכולהו ש"מ דתוכיח משמע לכל אדם ולכל ענינים

לר"ש לא מסיימי קרא וא"ת נהי דנופלין בדרך לא מסיים דאיכא לאוקמי' נמי אפריקה וכדאמרינן לקמן דרמו טענתייהו עליהו משמע מ"מ רובץ תחת משאו ע"כ פריקא משמע ולא טעינה וכיון שכן לכתוב רחמנא לרבויי דאין בעליו עמו גבי נופלים בדרך דברובץ תחת משאו אין צריך דאפי' אמרת דנופלים בדרך פריקה הא לזה לא אצטריך דפריקה נפקא מרובץ תחת משאו וע"כ נופלים בדרך טעינה וכיון דכתב רחמנא רבוייא בטעינה כ"ש בפריקה י"ל אצטריך לגלויי דנופלים בדרך טעינה דאי לא כתבו רחמנא לרבויא גבי רובץ תחת משאו ה"א דתרווייהו בפריקה אלא דאהדרינן רחמנא בנופלים בדרך משום דבר שנתחדש בו דהיינו רבויא דאין בעליו עמו אבל השתא דבכל חד כתב רבויא ע"כ נופלים בדרך וטעינה דאי לפריקה תרתי למה לי

ע"ב ולר"ש דאמר יש לו וכו' דברה תורה כלשון בני אדם וא"ת ואי ס"ל לרש"י דברה תורה כלשון בני אדם מאי פריך לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי א"ל והא ר"ש לא דריש כפילא כתב הראב"ד ז"ל דמודה ר"ש דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והכא משום דס"ל דליכא למדרש הוא דאמר הכי דכיון שיש לו אין נזקקין לו והכי משמע בפ"ק דר"ה דדריש ר"ש עשר תעשר משום דאיכא למדרש ומיהו איכא תנא דלא דריש כפילא כלל דאמר בפ"ק דנדרים גבי ידות דילפינן להו מנזיר להזיר ואיכא מאן דלא דריש מהתם ודיקינן הניחא למ"ד וכו' והא התם דודאי איכא למדרש דהא כולהו מודו בידות ואפ"ה למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם לא מפיק להו מכפילא והכי נמי משמע פ"ד מחוסרי כפרה דר' ישמעאל ור' אליעזר כ"ע ס"ל דלא דרשינן כלל אפילו היכא דאיכא למדרש וצ"ע כיון דלא דרשינן כפילא כלל מנ"ל כל הני דרשי דדרשינן בשמעתין

מתניתין היה בטל וכו' אלא נותן לו שכרו כפועל בטל פי' דאע"ג שאם היה יושב ובטל הי' חייב להחזיר בחנם כיון שהוא בטל מן הסלע אינו חייב להחזיר בחנם דשלו קודם ולפיכך נותן לו שכרו כפועל בטל כדאוקימנא בגמ' ופרש"י ז"ל שאם היתה מלאכתו כבדה ונוטל בה סלע לא יאמר תן לי סלע שהרי עכשיו לא טרח כ"כ אלא רואים כמה אדם רוצה לפחות משכרו להקל עליו ממלאכה כבדה ולעסוק במלאכה קלה ובמאי דשקיל במלאכה קלה יהיב לי' מטעמא דשלו קודם אבל טפי כלומר כל מה שהוא מרויח במלאכה כבדה לא יהיב לי' דלאו שלו מקרי שהרי הוא עצמו נוח לו בכך ונ"ל לפירש רש"י ז"ל. אבל ר"ח פי' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה היינו טעמא שפעמים שיש לפועלים מלאכה מרובה ומשתכרין ביותר ופעמים המלאכה מועטת ומשתכרין בזול כדי שלא ישבו בטלים ואם החזיר זה את האבידה בשעה שהמלאכה מרובה ושהה בהחזירתה שיעור שהי' מרויח בו סלע לא יאמר תן לי סלע שהפסדת בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה מרויח אלא חצי סלע וכ"כ הרי"ף בתשובה

ולפ"ז יש לתמוה למה משערינן לו כשעת הבטלה כיון שעכשיו הוא שעת היוקר ואפשר כיון דמדעתיה דנפשיה עביד דכיון דלא היה שם ב"ד לא היה מחוייב להתבטל מן הסלע ומצוה הוא דעבד הטילו חכמים בדבר פשרה זו ומ"מ קשה למה נותן לו כלום והא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא דפטור וכ"ת כי פטור הנ"מ דלית ליה פסידא אבל היכא דאית ליה פסידא לא כדאמר פרק הכונס גבי נפלה לגינה ונהנית ליתא דהתם במבריח בע"כ אבל מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור דבהדיא אמרינן בכתובות ובנדרים דפורע חובו של חבירו פטור משום דמבריח בעלמא הוא והכא מדעתו הוא דכיון דלא היה שם ב"ד לא היה מחוייב להתבטל מן הסי' תי' הרמב"ן ז"ל דכה"ג ממונא דמטא לידיה דבעל אבידה הוי ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חבירו דנותן לו מה שההנהו אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דב"ה מיד אלא שנמחל חובו ונסתלק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ואע"ג דאיכא פסידא

דף לב ע"א אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם כך היא הגירסא בספרים ובהלכות כתוב מתנה עמו כלומר עם בעל האבידה ול"נ שכיון שבעל האבידה עמו למה ליה שיתנה עמו בפני ב"ד אפילו בינו לבינו סגי וחייב לו כל מה שמתבטל כמו שהתנה עמו משום דא"ל אפסדתן וכדאמר פרק הגוזל טול דינר והעבירני חייב ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן והכא נמי הא אפסדיה אלא מתנה עמהם גרסי' ובדליתא לבעל אבידה: ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם פי' היינו ע"כ אף שאבידת חבירו מרובה על הפסד ריוח שלו א"כ הא דאמרינן לעיל שאם היתה שלו מרובה משל חבירו פטור ה"ד אי דאין שם ב"ד אפי' שלו מועט דהא אית לי' פסידא ואם דיש שם ב"ד דנוטל שכרו משלם אפ"ה לא בעינן שלו מרובה דאפי' בשוין למה יחזיר כיון שהוא נוטל כל שכרו ומאי איכפת לי' לאידך בהשבה שזה בא וגובה אותה הימנו י"ל לעולם בפני ב"ד ולהכי נקט שלו מרובה משום דשוין דמחייב היכא דאית לי' לחברי' כושרא דחיותא כדאיתא פ' השוכר את הפועלין ולדידי' לית לי' כושרא דמחייב לאהדורי כיון דלית לי' פסידא אבל שלו מרובה שלו קודם לעולם דהא אית לי' פסידא כמה שהוא יתר על של חבירו ונ"ל דשלא