ר"ן בבא מציעא כה

דאורייתא משמע דלא פשיט לה לגמרי דהא אמר בתר הכי את"ל הילכך לענין פסק הלכה בסימני' אי דאורייתא אי דרבנן דעת הרי"ף דמספק' מילתא ולחומרא הילכך לא סמכי' באיסורי' אלא בסימן מובהק: ומ"מ נ"ל לפ"ז דמדת ארכו סי' מובהק הוא דהא אמרינן היא אומרת סימני החוט ינתן לה ואמרינן דאמרה מדת ארכו אלמא אע"ג דבעי' סי' מובהק וכדאמ' נקב יש בצד אות פלוני מדת ארכו סימן מובהק הוי

לענין אם מעידים על השומא נקטינן כלישנא בתרא דבשומא סי' מובהק הוא קא מפלגי דת"ק סבר לאו סימן מובהק הוי הילכך ק"ל דאין מעידי' דסי' לאו דאורייתא ולחומרא ע"כ

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט לאו למימרא דאי לא אמרה היא כלום ינתן לו דהא סימני' הגט לדידי' לאו ראי' נינהו כלל שהרי אע"פ שבא הגט ליד האשה ראוי הוא שידע הבעל בסימני גופו שהוא כתבו הילכך שניהם אמרי' סימני הגט ינתן לה הא אמר הוא ולא אמרה היא לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכ"ת אי לאו מיני' נפל היאך הוא יודע שמיד האשה נפל שבא ונותן סימניו ליתא דשאני איש ואשה דמידע ידעי בהדדי בעניני דגיטא הילכך אין סימנין מועלי' לאיש כלל שינתן לו ומיהו ה"מ בסימני גופא שאין ראי' מן הטעם שפרשנו אבל בסימני שהם חוץ לגופו מהדרי' לי' לפי שהם מוכיחי' דאכתא גבי' הוא קאי והיינו הוא אומר בחפיסה כו' אבל בסימני חפיסה לא מהדרי' ליה

דמידע ידע דכל דאית לי' בחפיסה מנח לי' וא"ת א"כ איהו נמי ידע דכל דאית לה בחפיסה מנח לי' וא"כ לא ינתן לא לזה ולא לזה ליתא דאיתתא לאו אורח' לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירות' מעלי' מינה קא מנטרא לי' דבעי' לאנסובי בי'

חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע כו' וא"ת היכי סגי' בט"ו יום הא ק"ל א"י ת' פרסה על ת' פרסה וק"ל דמהלך דחד יומא י' פרסה וכדאיתא בפסחים וא"כ אפי' היתה ירושלים באמצע א"י יש עד סוף הגבול כ' יום כש"כ דירושלים קרובה לירדן יריחו מהלך יום כדאמרינן בפ"ק דביצה גבי כרם רבעי שהי' לו לר' אלעזר וירדן יריחו תחומה של א"י הוא נמצא שיש מירושלים עד סוף התחום האחר ל"ט יום וי"ל דהוי מסגי בלילותא נמי א"נ רוכבים הי' ומסגי טפי ועוד דאע"ג דא"י ת' פרסה על ת' פרסה אפשר דמירושלים ע' סוף הישוב לא הי' כי אם ט"ו יום והשאר הי' מדברות ויערים

איפכא מסתברא במקדש ראשון דהוו שכיחי כו' לא למימר דסגי בתלתא יומא דאפי' מסגי ביומא ובלילותא לא מסתגי להו אלא בתמני' יומי אלא ה"ק דאי איכא דלא פליגי אדרבא איפכא מסתברא אבל קושטא דמלתא דבין במקדש ראשון בין במקדש שני לא סגי אלא כאן וכאן דלא הטריחו באבדה יותר מדאי

ע"כ שם דמיהן ומניחים פי' רש"י מוכרן ומניח הדמים אצלו נראה מדבריו שאין יכול לשום אות' לעצמו משום חשדא כדאמרינן לקמן גבי גבאי צדקה שפורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן מפני החשד אבל יש לתמוה עליו שפי' בההי' דהמוצא תפילין דלקמן דאמרינן שם דמיהן ומניחן דשם דמיהן לעצמו אם ירצה ומניחן בראשו ואיכא למידק עלי' למה אינו מוכר לאחרים משום חשדא כדאמרינן הכא ואפשר דתפילין בי בר חבו שכיחי וקיצו דמיהן אבל אין צריך דההיא דלקמן כהא דהכא מפרשא וה"ק שם דמיהן לאלתר כלומר מוכרין לאחרים וכי קאמר ומניחן אדמים קאי ולאו אתפילין ולאלתר דקאמר אשם דמיהן קאי דומי' דמאי דאמרינן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר דלאלתר דהתם אמלקין אותו קאי אבל בתו' פי' שם דמיהן לעצמו דהכא ליכא למיחש כאן שאם רצה לא יהי' מכריז למחזיר כלום ועוד שמפני תיקון העולם לא הטריחו באבידה יותר מדאי וכ"ד הרמב"ן ז"ל ולפ"ז כי קאמר ומניח' למעות קאי שהכל מניח ברשותו ויש לשם דמיהן ע"א להרמב"ם פי"ג מהל' גזלה ואבדה: הא ברברבי פי' ר"ח ברברבי ל' יום שאין טפולן מרובה שהן הולכין אילך ואילך ואוכלין אבל בזוטרי שהוא צריך ליתן לפניהם ג' ימים וכ"פ רמב"ם ז"ל פ' הנזכר

דף כט ע"א עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בין לאו דוקא כשנשתמש בהן דא"כ לא הוי פליג ר"ע לומר דאין חייב באחריות דהא איהו הוא דאמר לקמן פ' המפקיד דשולח יד בפקדון חייב ואפי' אהדורי בעין בעי דעת בעלים אלא ה"פ ע"כ לא פליג אלא משום שכר שמוש דר"ע דאמר לא ישתמש פטור ולר"ט דאמר ישתמש חייב באחריות אע"פ שלא נשתמש וכ"פ רש"י וקשה דאיפסיקא הלכתא בהדי' כר' טרפון וא"כ במעות אבדה חייב באחריות כשואל אע"ג שלא נשתמש אלמה תנן בפרק המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן מותרין ישתמש בהן לפי' אם אבדו חייב באחריותן ואמרינן עלה בגמרא דדוקא אבדו אבל נאנסו לא אא"כ נשתמש בהן אלמא דאע"ג דיכול להשתמש בהן לא חשבינן לי' כשואל אא"כ נשתמש ומ"ש הכא תי' רבי' אפרים דשאני הכא דכבר הי' שומר שכר כר' יוסף משום פרוטה דרב יוסף דאמרינן בעלמא דאי מתרמי' לי' עניא פטור מליתיב לי' פרוטה הילכך משום דיכול להשתמש בהן מסקי' ליה דרגא ועבדינן לי' כשואל אבל התם אם לא הי' מותר להשתמש בהן לא הוי אלא שומר חנם הילכך אפי' מסקי' לי' דרגא לא הווי אלא ש"ש ול"נ דאי משום שכר שימוש אינו אלא שומר שכר כי ההיא דהתם כי הוי מעיקרא ש"ש אמאי עבדת לי' שואל שהרי לא נתחדש כאן דבר אלא שנתרבה שכרו ובש"ש לא שני לן בין שכר מרובה לשכר מועט ותו ק"ל דא"כ קם לי' רב יוסף כר"ט ורבה דאמר ש"ח דלא כותי' וא"כ הוי לן לאוקמא פלוגתא דרבה ורב יוסף כתנאי דמתניתן דרבה ע"כ כר"ע ס"ל דלא כר"ט ורב יוסף כר"ט ומצי אמר אנא דאמרי אפי' כר"עק וכה"ג הוה לתלמודא לפרש כיון דפלוגתייהו דרבה ורב יוסף בפלוגתייהו דמתניתין שייכא (ושמעתי מקשי' שדברי הר"ן אלו צ"ע דהא ר"י מוקי פלוגתיי' דר"ט ור"ע דבגניבה ואבידה לכ"ע חייב משום פרוטה דר"י ופלוגתייהו רק באונסי' דלר"ט כיון דכבר היה שומר שכר מדין שומר אבידה משום הכי מהנאות שימוש נעשה שואל: ורבה סבירא לי' באמת דלר"ט הוי רק ש"ש משום הנאת שימוש כיון דבלאו הכי הי' רק ש"ח מסקי' לי' משום הנאת שימוש חד דרגא והוי ש"ש ולרע"ק הוי רק ש"ח וא"כ ר"י ורבה ל"ד לתנאי דמתני' וצע"ג) לפיכך נ"ל דר"ט אפי' ס"ל כרבה דאמר ש"ח הכא שואל הוי ולא תקשה לן ההיא דפרק המפקיד דהתם היינו טעמא שאין נעשה שואל ולזה בע"כ וכיון שכן שולחני זה שהופקד אצלו מעות מותרים דע"כ ש"ש הוי שהרי מקבל שכר בשמריהן דהיינו ההיא הנאה שאם רצה משתמש בהן מאן אמר לך שדעתו ללות שאתה עושה אותו כלוה מעכשיו דילמא אין דעתו ללותן שמא יבא מפקיד ליטלן הימנו בשעת שאין מעות מצויות אצלו ובדעתו להחזירן למפקיד כדי שיצא מחיוב גניבה ואבדה כיון שמרצונו הוא תלוי להחזירן כל שעה שירצה אבל מעות אבדה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהם שמו חכמים דעתן של בני אדם שכל אדם רוצה ללות' ולהתחייב באונסי' ולא להעמידן בעין לעולם ושיהי' חייב בהן בגניבה ואבידה כנ"ל

ע"ב לא ילמד בו לכתחילה כתב הרמב"ן דה"מ בסתם נביאים וכתובים שמי שלמד בו דבר די לו בקריאה בעלמא ומי שלומד בהם לכתחילה צריך לטרוח יותר וע"י טורחו הן מתקלקלין אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאיל מסכת אינו כן שאפי' מי שלמד פירקו ק"פ צ"ע גדול כבתחילה ואדרבה שכל מי שהוא יותר בקי צ"ע בהלכות הצריכות לשמועותו הילכך יד כל אדם שוה בו ולומד בו לכתחילה דאדעתא דהכי אושלי'

דף ל ע"א איבעי' להו לצרכו ולצרכה מהו וא"ת תפשוט לי' ממתניתין דתנן כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אלמא לצרכו ולצרכן שרי י"ל דהתם היינו טעמא שאם לא הי' משתמש בהן הי' מעלין חלודה והי' צריך טורח הרבה להסירה וכיון דלא הטריחו באבדה יותר מדאי התירו לו תשמיש אבל הכא דשטיח' בעלמא היא אפשר דלא התירו אלא לצרכה בלבד אבל לצרכו ולצרכה לא ואע"ג דלעיל גבי ס"ת אמרינן גוללו וקורא בו מצוה שאני דאנן סהדי דבכי האי גונא ניחא לי'

הכניסה לרבקה פיר"שי ז"ל ור"ח בעגלה ערופה היינו דמייתינן עלה הא דרב פפא כתיב עבד וקרי עובד וההיא בעגלה ערופה הוא דכתיב והא דמתני' עלה ההיא דשכן עלי' עוף דההיא ודאי בפרה אדומה היא שנוי דאילו בעגלה ערופה אפי' עלה עלי' זכר כשרה דלא ניחא להו לבעלים משום דלא מקבלא זכר דהא לר' אליעזר בת שנתה היא ואפי' לרבנן דאמרי' בת שתי שנים לא מקבלה זכר כדאיתא פרק אין מעמידין ובבכורות הא לא קשיא דעגלה ערופה למדה היא מפרה אדומה בפרק בתרא דסוטה מגזירת שוה דעול עול ול"ג הא לא דמיא אלא לסיפא אלא ה"ג הא לא דמיא אלא להאי ואחרים פרשו' בפרה אדומה ובוודאי בתו' וכי פרה אדומה מתנייא וההיא דשכן עלי' עוף סיפא דההיא היא וה"ג הא לא דמיא אלא לסיפא ודמייתא עלה דרב פפא משום דפרה ועגלה ערופה למד זו מזו בג"ש כדאמרן: ופי' לרבקה פי' רש"י שקושרין ב' ג' פרות לדישה וכיוצא בו בפ' ב' דערובין וביניהם כמלא ב' רבקות של ג' פרות ופי' הענין שהכניסה זו עמהן כדי שתניק היא דשה מעצמה אבל ר"ח ז"ל פי' לשון כעגלי מרבק כלומר לפטמה והיינו דלא ניחא לי' בדישה שהוא מכניסה לפטמה ודישתה מכחישה

עלה עלי' זכר פסולה וא"ת אמאי הא כיון דפסלת לה לא ניחא לי' דמשום הנאה פורתא לא מפסיד טובא כדאמרינן פ' אין מעמידין וי"ל שכיון שהמעשה מצד עצמו ניחא לי' אין לנו להכשירה מצד פסולה סבת הכשרה וא"א ועוד שאם תכשירנה ודאי ניחא לי'

קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה כך היא הגרסא בהל' הרי"ף ופי' רש"י ז"ל: והקשו הם ז"ל השבת אבידה נמי עשה ול"ת הוא ותרצו דהא לא חשיב לי' ללאו שבו משום דעשה הוא דקאי דחי אבל לאו אין דוחה הילכך לגבי הדוחים לא מיחשב לאו כלל אבל לקמן גבי אמר לי' אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה חשיבה לי' וכדאמר בההיא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הל"ה ה"א נציית לי' אמאי עשה ולא תעשה הוא וא"ת היכי הוי השבת אבדת עשה והא כל שלא נטלה כזו שהיא בבית הקברות לא עבר עשה כלל אלא אלאו דלא תוכל להתעלם כדאמרינן לעיל המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא אלאו דלא תוכל להתעלם דעשה דהשב תשיבם לא חייל אלא על מי שנטלה שיחזירנו אבל מי שלא נטלה אינו עובר עשה כלל וכן נמי הא דאמרי' לקמן דהשבת אבדה עשה ול"ת היא היכא משכחת לה אי בשנטלה משום השב תשיבם הוא עובר אי בשהעלים עינו