ר"ן בבא מציעא כב

דף כג ע"א דאין מעבירין על האוכלין יש מפרשים דאסור לעבור ולדרוס עליהן ולא מחוור דא"כ אין עוברין על האוכלין מבעי ליה למימר אלא כמו שפי' רש"י ז"ל דהוי כמו אין מעבירין על המצות כלומר אין עוברין עליהן עד שיסלקו כדמוכח בעירובין דאמר התם מצא גלוסקא בדרך וראה עובדי כוכבי' א' בא כנגדו א"ל טול גלוסקא הללו ואמרי' עלה ש"מ אין מעבירי' על האוכלים

ווי לי' לחסרון כיס איאש פי' בדבר שיש בו סי' אבל בדבר שאין בו סי' אע"ג דלא שמעינן דאיאוש כיון דידע דנפלו מיניה איאוש כדמוכח סוגיא דלעיל ול"ד לגזילה דלא קנה ביאוש דהתם היינו טעמא משום דבאיסורא אתי לידי' אבל הכא דבהתירא אתי לידי' קנה והכי איתא בהדי' פ' המרובה ואסיקנא הלכתא כרבא דסי' העשוי לדרוס הוי סימן ומקום נמי הוי סימן בר"הי ובר"ה במידי דלא מנשתיף וה"מ דרך הנחה אבל דרך נפילה מקום לא הוי סימן

ע"ב בעי מיני' מרב ששת משקל הוי סימן א"ל תניתוה מצא כלי כסף כו' ומדשקל הוי סימן מידה ומנין הוי סי' כך הי' הגרסא ברוב הספרים ויש מגיהים וגורסי' בעי מיני' מרב ששת מנין הוי סי' א"ל תניתוה מצא כלי כסף כו' ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן ול"ג מידה משום דק"ל תרתי דאי משקל בעי מיני' למה לי' לאסוקי מדמשקל הוי סי' מנין ומידה הוי סימן מידה ומנין מאן דכר שמי' ועוד היכא פשוט מדה מק"ו דמשקל אדרבה משקל עדיף ממידה כדאמרי' לקמן מידת ארכו ורחבו ומידת משקלותיו ינתן למידת משקלותיו ואין גי' זו מחוורת דאי מנין בעי מיני' למה לי' למיפשט מהא ברייתא מדיוקא דמשקל נפשוט מברייתא דלקמן דקתני בהדי' בד"א במצאן א' א' אבל מצאן ב' ב' חייב להכריז או משקל הוא דבעי מיני' ופשטה מברייתא דקתני בהדי' עד שיכוון משקלותיו וגמ' הוא דהדר ודאיק מדמשקל הוי סימן מידה הוי סימן ואגב גררה דמידה נקט מנין ואע"ג דאיפשוט בהדי' מברייתא דלקמן ומאי דקי"ל דמשקל עדיפא ממידה מדאמרינן לקמן ינתן למידת משקלותיו ל"ק דהתם בבגד שדרכו למדוד ואין דרכו לשקול הלכך משקל הוי בי' סימן מובהק טפי אבל כאן בכלי כסף וכלי נחושת שדרכן לשקול ולא למדוד מידה הוי סי' מובהק דידהו והרא"ה כ' דאפי' בנסכא משקל עדיף ממידה כיון שאין עושין מהם כלים גדולי' כל אדם יכול לשער מידתם והכא הכי פשיט מדמשקל בכלי כסף הוי סימן מידה בגלימא כ"ש דהוי סימן דטפי הוי סימן מובהק מידה בגלימא ממשקל בנסכא וראי' לדבר מדאמרי' פר' יש נוחלין גבי הי' יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא ואמרי' התם דאפי' גלימא אפשר דמכווין מידת משקלותיו משמע דמ"ד נסכא לא סבר דמדת משקלותיו בנסכא לא חשיבא כמידת ארכו ורחבו בגלימא

אמר שמואל ליה זיל שקול לנפשיך פי' כגון דידע דהאי כופר לא היתה של בעל הגת דאי דידי' הוה כיון דברשותי' קיימא לא מהני בה יאוש וא"ת ותקני לי גתו לבעל הגת וי"ל דקודם יאוש היתה שם ולא עדיפא חצרו מידו דכל היכא דבאסורא אתי לידי' לא זכי בה לעולם

שבעתן העין קים לי' בגויה וא"ת א"כ היכא תנן אלו מציאות שלו שאין בהם סימן יכריז משום צורבא דרבנן וי"ל דלא חיישי' לצורבא מדרבנן אלא היכי דשכיחי רבנן א"נ דאשתכח בשוקא דרבנן אבל בשאר מקומות לא והראב"ד ז"ל כתב ההכרזה שהיא משום צורבא מדרבנן אינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי בהן רבנן אבל בדבר שיש בו סימן מכריז במקום שהרבים מצויים שם ולדבריו מתניתין דקתני אילו מציאות שלו לאחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי קאמר

דף כד ע"א ומודה רשב"א בכלים חדשים כו' פירש מדקאמרינן מודה מכלל דפליגי רבנן עליה דאפי' בלא שבעתן העין מהדרינן ליה לצורבא מדרבנן דאי לאו דדאיק שפיר לא הוה אמר ובודאי הכי משמע דבכולה מתני' פלוגתיה אע"ג דלא מתפריש בהו בהדיא דהא בדר' יהודה דאמר כל דבר שיש בו שנוי לא פליגי רבנן עליה בהדי' ואפ"ה אמרינן לעיל מכלל דת"ק סבר הרי אלו שלו ומיהו לענין הלכה קמ"ל כר"ש דלא מהדרינן ליה אלא היכא ששבעת' העין אבל היכא דלא שבעתה לא קים לי' בגויה וסבר. להכיר ואינו מכיר וכ"ד הרי"ף והרמב"ם פי"ד מהלכות גזלה ואבדה

בתי כנסיות דידן דיתבי בי' עובדי כוכבים פי' ואע"פ שרוב הנכנסים שם ישראל הם כיון דעובדי כוכבים דיתבי בהו בקבע מחפשים תמיד ומשתמשים כל מה שבבית אבל ישראלים אינם נכנסים שם אלא לתלמודם ומ"ה ה"ל כרוב עובדי כוכבים

בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה למוצאה י"מ דדוקא בשיש בה חותם בתוך חותם וליתא דלא אמרינן הכי אלא במפקיד אצל עובדי כוכבים דאיכא למיחש לזיופא וכי ליכא אלא חותם א' טריח ומזייף ומהדיר לי' לחותם כדאיתא ומ"ה בעי ב' חותמות דכולי האי לא טריח אבל במציאה כל שהוא סתומה סגי דאי איתא דנגעי בה עובדי כוכבים לא היה חושש לחזור ולסותמה אלא היה לוקח מן היין והולך לו או שהיה מוליכה לביתו הילכך כיון שאנו רואים אותה סתומ' וודאי לא נגע בה אדם ומותרת הרשב"א

אהדרינהו למריהו בתר תריסר ירחי שתא פי' רש"י ז"ל לאחר תריסר ירחי שתא מצאה והיינו לפנים משורת הדין כו' ובתוס' הקשו שלא מצינו בשום מקום דאבידה לאחר י"ב חודש תהא של מוצאה דחשיב לה הכא לפנים משורת הדין: ועוד דלישנא לא משמע הכי דה"לל אשכח חמרא במדברא בתר י"ב ירחי שתא ואהדרינהו לפיכך פי' בתוס' דנטפל בהם יותר מי"ב חודש עד דאהדרינהו למרייהו ומן הדין לא היה מחוייב אלא עד י"ב חדש כדלקמן מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן

והאמר רב בשר שנתעלם כו' עיין פ"ק בגיד הנשה בהרי"ף

שמע מינה הלכה כרשב"א ואפי' ברוב ישראל מכאן תשובה למ"ש בהל' דשולח אדם לחברו עוף שחוט ע"י עובדי כוכבים ולא חיישינן לאחלופי וראייתו מדאמרינן בפ' ג"ה גבי שולח אדם ירך לעובדי כוכבים דחתוכה דישראל מידע ידע הכי נמי מידע ידעינן וליתא דא"כ היכא מוכח מדהתירו משום שחיטה דריש ישראל הוא לימא לי' לעולם ברוב עובדי כוכבים ומשום חתיכה דישראל מידע ידיע הוא דשריוה אלא וודאי לא אמרי' כן אלא בחתיכה דגיד הנשה שצריך חטיטה יתירה הרשב"א

ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף כרשב"א ז"ל ברוב עובדי כוכבים אבל לא ברוב ישראל דרב אשי הכי ס"ל לעיל גבי מצא חבית של יין ובכולה שמעתין נמי כי אתי למימר דהלכתא כותיה אפי' ברוב ישראל דחי' לי' אבל הראב"ד ז"ל פסק כותיה אפילו ברוב ישראל דמדהתירו לו משום שחיטה בעובדא דפרגילת ש"מ ברוב ישראל הוא דליכא לשנויי ברוב עובדי כוכבים ורוב טבחי ישראל כי היכא דשנינא בעובדא דגדי שאין טבחים ידועים לעופת ואינה ראיה דא"כ הוי לן למידק עלה ש"מ הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל כדדייקינן בכל הנך דלעיל אלא וודאי דאיכא לדחויי נמי כרבא ברוב עובדי כוכבים ורוב טבחי ישראל שאפי' תאמר שאין טבחים קבועים לעופת אפשר שרוב הציידים ישראל הי' ונוהגים הי' לשחוט מיד כדי שלא יברחו

ע"ב הא בכובא וכיתנא פי' רש"י דמתניתן וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא ואינו מחוור דהא פירות תנן אלא כמ"ש בתוס' ומתני' וברייתא קמייתא בצנה ופירי דסתם צנה אית ליה אוגנים והפירות ג"כ אינם דבוקים זה בזה ומ"ה אי מצנה נפל א"א שלא הי' נשארין בה קצתן אבל ברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא דכובא לית בה אוגנים וכיתנא עשוי חבילות ומ"ה אפשר שנשמט כולו ונפל ולא נשאר ממנו בכובא כלום

שמעת מינה מנין הוי סימן פי' ואע"ג דלעיל פשטינן מדמשקל הוי סימן מדה למנין הוי סימן ובהדיא נמי תניא בברייתא בשמצא א' וא' אבל מצאן ב' ב' חייב להכריז הכא למידק ממתניתן הוא דאתי' וכי דחינן נמי תני צבור היינו מהא ליכא למשמע מינה דאיכא דתנן צבור ומיהו אנן מהנהו דלעיל ק"ל דמנין הוי סימן

מאי מנין מכריז מנין פי' רש"י ז"ל דלכולהו פריך ע"כ בין לר' חנינא בין לר' יוחנן וה"פ האי מוצא מאי מכריז מנין כלומר כך וכך מטבעות מצאתי דהכי מכריז משום דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיכוין האובד ובלבד שישאר לאוב' סימן עושה כן הילכך הכי ודאי מנין מכריז שהרי נשאר לאובד סימן לומר כמגדלים הי' או זה על זה הי' למר כדאית ולמר כדאית ליה וכיון שכן למ"ל תלתא אפילו תרי נמי יכול ליתן בהם סימן זה ומשני טבעי מכריז כלומר ודאי כל מה שהמוציא יכול לקרב הדבר מקרב וכמו שאתה אומר ומש"ה מכריז טבעי כדי שיבין האובד שרבים היו אבל מנינם אינו יכול לפרש שא"כ לא ישאר לאובד סימן גמור שנסמוך עליו דעשויים כמגדלים זה ע"ג זה אין סימן גמור ולפיכך מכריז טבעי סתם והאובד נותן סימן כמה היו ועשויים כמגדלים א"נ זה ע"ג זה הי' וכיון שהאובד צריך ליתן סימן של מנין דוקא ג' אבל ב' לא דאין טבעי פחות מב' זהו תורף פירושו וקשה כיון דקי"ל מנין הוי סימן למה צריך שיאמר דעשויים כמגדלים הי' א"נ זה ע"ג זה היו בסימן של מנין לחודיה סגי לפי פירש הרמב"ן זצ"ל דה"פ משום מאי מכריז משום מנין דומיא דהא דאמרינן ברה"י מאי מכריז מקום שפירושו משום מקום ולר' יוחנן פריך דבעלמא לר' חנינא דבעי עשויים כמגדלים כשהן ג' סימן גמור הוא זה ומ"ה מכריז אבל בב' אין סימן דאין זה כמגדל אלא לר"י דאמר דלא בעינן אלא זה ע"ג זה הא ודאי לאו סימן הוא דא"נ דרך נפילה הוה אתרמויי מתרמי וא"כ משום מאי מכריז כלומר איזה סימן יתן האובד שיצטרך זה להכריז בעבורו וודאי מנין מאי אריא ג' אפילו ב' נמי הוי מנין וסימן ואמרינן דטבעו מכריז ומ"ה לא הוי מנין סי' בפחות מג' וא"ת וכיון דחיישת להו שמא בנפילה באו דמ"ה ס"ל בזה ע"ג זה דלא הוי סימן היכא הוי מנין סימן ומ"ש ממעות מפוזרים דהרי אלו שלו וכ"ת שאני הכא דמכונסים וכי מי ידע דבבת אחת נפל לו וי"ל כיון דאמר ר' יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ואנן רואין אות' כלן כאחד אנו תולין לומר שזה ממשמש בכיסו תדיר ולאלתר ראה שנפלו ממנו ויש לו בהן סימן מנין שנודע הוא שבבת אחת נפלו והמוצ' אותו ימצא את כולן ולא מייאש אבל במפוזרים הדבר מוכיח שהרבה נפילות נפלו והוא ג"כ מתייאש ואמ' שמא לא ימצאם אדם א' כולן כדי שיאמר לו מנינם והא דאמרינן בב"ק מאי מכריז מנין גבי שטרות ע"ד זה פירושו דאמרינן מעיקרא ג'