ר"ן בבא מציעא כא

בהאי שטרא דפרוע היא דכיון דאתחזק בב"ד מגו דאי בעי אמר' קלתה לא אמרינן כלומר שכיון שראוהו ב"ד בידה קוד' שאמרה פרוע הוא שוב אינה נאמנת משום מגו שהי' לה קודם לכן ואפ"ה כשר דהא הימניה דלעולם שליש מהימן ואע"ג דליכא מגו והכא סלקא סוגי' בפרק זה בורר

סליק פרקא קמא

אלו מציאות פרק שני

דף כא ע"א לאו דוקא אלו דתני בלחוד דה"ה לכל דבר שאין בו סימן אלא דחשיב להו כרוכלא אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לאשמועינן דבכל חדא מהנך איכא יאוש מדעת אגב יוקריהו או אגב חשיבותייהו וכדאיתא בגיורא ולרבא אשמועינן מיתורא דבכל הני דמני ואזל לאו ממשמעותא דחד מנייהו דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"כ והא דמפליג בכרוכות בין ר"ה: לרה"י ובשארא לא מפליג אפרש בגמ' בפלוגתא דסימן העשוי' לידרס בס"ד

גמ' ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי וא"ת וכיון דס"ד דמדינא אפי' טובא מאי קא מבעי' לי' מעיקרא וכמה י"ל דלאו תלמודא בעי לה אלא מדברי ר' יצחק הוא וכאילו אמר א"ר יצחק וכמה קב בד' אמות ומ"ה מקשי עלי' היכי דמי וכיוצא בזה לקמן בפרקין גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ובעי' בגמרא לעולם ואמר ר' יהודה ג' ימים והדר מקשי ה"ד וכיון דק"ל ה"ד אמאי בעי מעיקרא לעולם אלא רב יהודה הוא דסבירא לי' וכיוצא באלו בפרק לא יחפור הב"ע מן הצד וכמה כרוחב מלא חלון והא אנן ד' אמות תנן ובפר"ק דחגיגה עבדי' מנ"ל אמר רב הונא אמר קרא וכו' הדר פריך למ"ל קראי ומי' ק"ל למ"ל לר"י לאוקמי מתניתן במשכנת' דבי דרי ולמימר דדוקא קב בד' אמות לוקמא בדרך נפילה ואפי' טובא וכ"ת דכיון דקי"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ע"כ מתניתין במשכנת' דבי דרי בלחוד מתוקמא וכדאוקמינא לה לקמן א"כ היכי מקשי' להדי' אי דרך נפילה אפילו טובא נמי משמע דלמסקנא דסוגיי' נמי ק"ל הכי לפי נראה דכי מוקמי' לקמן במתניתן אליבא דאביי במשכנתא דבי דרי ה"מ מקמי דסליק אדעתי' הנהו פרוקי דאגב יוקריהו ואגב חשיבותיהן אבל לבתר דמשנינן להו רישא דמתניתן נמי בההיא מפרקא אי משום חשיבות' ולא צריכא לאוקמא במשכנתא דבי דרי דוקא אלא אפי' בדרך נפילה ואפי' טובא נמי ור"י דקאמר קב בד' אמות ובמשכנתא דבי דרי לאו בדוקא מוקים לה הכי אלא דינא לאשמעינן וה"ק בכמה משכנתות דבי דרי קב בד' אמות ומ"ה מקשינן עלה ה"ד אי דרך נפילה אפלו טובא. נמי דאפי' אביי מודה בהכי וכדכתי' ומשני דאה"נ דדרך נפילה אפילו טובא נמי אלא דר"י אתא לאשמועינן דבמשכנתא דבי דרי קב בד' אמות לא טרח אינש בציר מהכא טרח אנש

ע"ב זוט' של ים כו' אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' פי' ואע"ג דאמר לא מייאשנא לאו כל כמיניה ואפי' מרדף אחריה דבטלה דעתי' שהרי אבודה ממנו ומכל אדם וכ"ד הרשב"א ז"ל

ת"ש ולשונות של ארגמן הא דלא אקשי' ליה מחתיכות של בשר וגיזי צמר ואניצי פשתן אפשר דהני נמי יקירי ובכלל פירכא קמאה ופירוקה חיתנייהו

ירדן שנטל מזה ונתן לזה פיר"שי ששטף הירדן סוריו ועציו וה"ה לשאר נהרות אלא התנא ע"י הירדן הי' יושב ולא נהירא דהא בפרק בתרא דבכורות מקשי לר' אמי דאמר התם דתנא ירדן וה"ה שאר נהרות ולתני נהרות עסיקנא בקושי' אלמא דכל היכא דתנן ירדן דוקא תנן ובירושלמי פשטוהו לענין קדושת הארץ שהירדן היא גבול א"י ולפעמים הוא מתפשט לח"ל ונותן מח"ל לארץ לפעמים נכנס לצד פנים ונוטל מא"י ונותן לח"ל מה שנתן נתן והרי הוא כקדושת הארץ ומה שנטל נטל והרי היא כח"ל שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן כדכתיב הירדן וכל גבול ואיידי דקתני בגנב ובגזלן מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תני נמי גבייהו ירדן דדמי להו למלתי' בהכי ולאו משום דבחדא גוונא מיתני ולפ"ז לא גרסינן בשלמא גזלן וירדן אלא בשלמא גזלן בלחוד

דף כב ע"א ה"ג רש"י ז"ל שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים הא סתמא לא ופירש"י כל שטיפת נהר הבעלים יודעים בה מיד דיש לה קול הא סתמא לא כגון אבידה אחרת שאין לה קול לא אע"ג דאי ידע מיאש וק' לרבא ופרקינן הכא ביכול להציל ודכות' ממעט בשאר אבידות למאי נינהו כשיש בהן סימן דבכה"ג כ"ע מודו ומקשי' מדקתני סיפא אם הי' הבעלים מרדפין כו' ול"נ דא"כ כי אקימנא ביכול להציל למ"ל לאהדורי למפרך מסיפא רישא גופה ק' והכי ה"ל למפרך אי ביכולים להציל אמאי הרי אילו שלו דלמא לא מיאש וכ"ת כיון דאינו מציל מואס א"כ סיפא נמי ל"ק אלא דה"ג אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו נתיאשו אין סתמא לא וקס"ד דנתיאש היינו דשמעו הבעלים דמסתמא כיון דשמעו נתיאשו דדבר שאין בו סימן הוא והם, אינם יכולין להציל עד שיחסרו דמים ויניחם במקום אחר ואין יכולין לתת בהם סימן הא סתמא כלו' שלא שמעו לא אע"פ שאלו שמעו נתיאשו וק' לרבא ופריק הב"ע ביכולין להציל וקא ס"ד דיכולין להציל להדיא קאמר ומאי אם נתייאשו דקתני כגון דשמעיה דאייאוש ממש הוא הא אלו שמעו שטיפת הנהר ולא שמעו לה דאייאוש לא קתני דלהוי של מוצאן שסמוכין הן על הצלת אחרים ומשו"ה מקשי' מסיפא דקתני אם הי' הבעלים מרדפין אחריהם כו' ואי ביכולין להציל אפי' אין מרדפין נמי עד שנתיאשו הבעלים בפי' וכמשמעותו דרישא והדר אוקמי' ביכולין להציל ע"י הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפן נהר ולא רדפו אחריהן וסיפא דברייתא פי' דרישא הוא כגי' ר"ח ז"ל וכן פירש הראב"ד והר"א אב"ד וכך הי' שנויה בתוספתא בב"ק

שטף נהר קוריו כו' אם הרגישו בעלים הרי אלו שלו אם הי' הבעלים רודפים אחריהם כו' ומיהו לכולהו פירוש' איכא למידק לדעתא דמקשן דמוקי לה בא"י להציל היאך הוי ס"ד דנבעי שידעו הבעלים בשטיפה זו והא שלוליתו של נהר הוא דרחמנא שרי וכדאמרי' לעיל דבזוטא של ים ושלוליתו של נהר כ"ע ל"פ: לאו קו' הוא דהתם כגון שנאבד באמצע הנהר שלעולם נהר זה לא יטיל אותם ליבשה ובכה"ג אבודים ממנו ומכל אדם אבל הכא בנהר שדרכו שהוא מקרבה לשטוף הקורות והרי הן אבודים ממנו אבל לא מכל אדם שהרי דרכן לכשיתמעט שיניח אותם ביבשה

ואמאי בעידנא דתרם הא לא ידעי וא"ת א"כ לרבא נמי תקשי דהא מודה רבא בדבר שיש בו סי' דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעינן דאיאש לבסוף כיון דמסתמא לא הוי יאוש עד דשמעינן לי' הכי בפי' והא תרומה דכותה היא דאי לא אמר כלך אצל יפות לא מהני ואפ"ה כי אמר מהני למפרע וי"ל דתרומה ודאי לדבר שאין בו סימן דמי אע"ג דבעינן דלימא כלך אצל יפות מ"מ כי אמר שפיר הוה גילוי מלתא דמעיקרא נמי הוי ניחא לי' דגורן למתרם קאי ורוב בעלי בתים עינם יפה ומצוה קעביד משא"כ בדבר שיש בו סימן דמסתמא ודאי לא מיאש מיניה ואע"ג דשמעינן בתר הכי: השתא הוא דמיאש ולא מעיקרא

אמימר ורב אשי אכול הק' הרמב"ן ז"ל אמאי אכלי הא תנן בפ' הגוזל פירות אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות: ותי' דהא אריס הוה לי' חולקא בפירו' וכה"ג שרי כדאמרי התם דרבא זבין שבישתא מאריס ותני' התם כותי' וא"ת א"כ מר זוטרא אמאי לא אכול וי"ל דס"ל דשבישתא דוקא דתלושים והגיע לחלוק ואיכא למיתלי דמחלקו הוא נותן אבל פירו' מחוברים לא ורשב"א תי' דאפי' לית לי' חולקא בפירו' שרי לפי שאומדין הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו דומי' למאי דאיתא בתוס' בפ"ב דב"ק הבן שהי' אוכל משל אביו וכן עבד שהי' אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל של בעל הבית שכך נהגו ומשום האי טעמא נמי אמרי' בפ' הגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין צדקה מן הנשים בדבר מועט

ע"ב ואסורא דומי' דהתירא כתב הר"א אב"ד ז"ל האי תיובתא לא נראה לי ואיברא דקשי' ודאי מנין לנו דמשום דהתירא בכל ענין דאיסור נמי בכל ענין אלא ה"פ דלאו משום דומי' אתינן לה אלא לומר שמכח הפסוק הוא מוכרח דאיסורא בכל ענין דהא ודאי אבידה ששטפה נהר שהי' אבודה ממנו ומכל אדם שאלו שמעו בעלי' בשטיפתו הי' מתיאשים אפי' יש בו סימן ואפ"ה תלה הכתוב טעם התירא מפני שהוא אבוד מכל אדם ואי ס"ד דבשאין אבודה מכל אדם כל היכא דאילו ידע מיאש שרי' וכגון שאין בה סי' לאשמועינן קרא בכה"ג כיון דאילו ידעי מיאש שרי אע"פ שאינה אבודה אלא ממנו וכ"ש באבודה ממנו ומכל אדם דהתם נמי וודאי אלו ידע מיאש אפי' יש בה סי' ועדיפה מינה שהיא אבודה ממנו ומכל אדם אע"כ מהאי קרא אשמועינן דיאוש שלא מדעת אינו מתיר אלא באבודה מכל אדם אבל במצויה אצל כל אדם לא וי"א דל"ג מה התיר בין אית בה סימן בין לית בה סימן שרי' כו' ופי' הוא שהיא בספרים

וכי מאחר דאתותב רבא כו' וק' ליה לרש"י ז"ל ולרבא מי ניחא והא מודה רבא בכל דבר שחזותי' מוכיח עליו דאסור כדלעיל ותי' דלא נקט הכא אלא להרבות בחומר האיסורין ול"נ לפי פי' הרמב"ן ז"ל דהכא מהני תמרי שרוח מוליך אותם למרחוק מקשה היכא אכלינא בשלמא לרבא: נהי להנהו שתחת הדקל אסורין שחזותין מוכיח עליהן אותן שהשליך הרוח למרחוק שאין חזותו מוכיח עליהן מותרין נהי דמהאי לא ידע שהרוח מוליך אותן למרחוק כיון דאילו ידע מיאש מהשתא הוי יאוש אבל מאחר דאתותב רבא ק' היכא אכלינא ומתרץ כיון דאיכא שקצים וכלבים דאכלי להו מעיקר' איאושי מיאש כלומר הני תמרי עבידי לנתרי מאי אמרת שהבעלים סבורין שיפלו תחת הדקל וחזותן תהא מוכיח עליהן אע"ג דל"ה הוא הוה לי' יאוש שלא מדעת ליתא כיון דאיכא שקצים וכלבים אפי' מאותן שנפלו תחת הדקל הוא מתיאש והו"ל יאוש מדעת דעבידי דנתרי ואכלי להו וכולו שרי ואפי' תחת אילן וכי אמרי' לעיל משום דחזותא מוכחת' עליהן אסורה באתרא דלא שכיחי שקצים וכלבים

סימן העשוי לידרס פרש"י כיון דעשוי לדרוס הבעלים מתיאשים מהם כו' וא"ת ציבורי פירות וציבורי מעות וגיזי צמר ואניצי פשתן למה שנינן בהם סתם הרי אלו שלו דמשמע אפי' ברה"י להוי מקום סי' וי"ל דמקום לא הוי סימן אלא בדרך הנחה אבל בדרך נפילה לא וכדאמרי' בסוף שמעתא אמר רבא הלכתא כו' וכל הני לאו דרך הנחה נינהו דעגולי דבילה וככרות של נחתום כיון שהם אוכלים אין דרכן להניחם ע"ג קרקע וגיזי צמר ואניצי פשתן ולשונות ארגמן נמי אפשר דאגב חשיבותייהו לא הי' דרכן להניחן ע"ג קרקע: