ר"ן בבא מציעא כ

ואעפ"כ לא זכה בה המקבל מתנה וכיון שעכשיו אומר תנו נותנין אבל ברייתא בבריא כיון דלא מטא שטרא לידא דמקבל מידא דאבוהו פקע לי' לגמרי ואע"ג דברי' אומר תנו אין נותנים אבל למה שהסכמנו למעלה דבשטרי הקנאה לא בעינן דלמטי לידי', אמאי לא יחזיר אי בשטרי הקנאה כבר זכה אי בשטרי דלאו הקנאה כיון דהיכא דנפל חיישינן להכי ודאי לא כתבוהו אא"כ הי' מקבל עמו וזכה בו וכ"ת בשטר דלאו הקנאה עסקי' וכיון דנפל חיישינן דילמא איקרי עדים וכתבו שלא כדין הא ליתא דלמסקנא דסוגי' דלעיל משמע דלא חיישינן לאיקרי וכתב דכיון דמשום חששא דפרעון וקנוני' מסקי' לה לית לן למימר ההוא טעמא כלל ואביי נמי משום דלא ניחא ליה בההוא טעמ' נאדו מאוקימתא דרב אשי לפום לשניה דמר רב יהודאי גאון ז"ל כדאיתא בההיא סוגיא דלעיל ומתוך הדוחק י"ל דאע"ג דבההיא סוגיא דלעיל משמע דבכל מאי דחיישינן היכא דנפל יש לעדים לחוש לכתחילה מדמקשי' בפשיטות היכי כתבי' אפי' הכי ה"מ כגון ההיא חששא בשטרי חוב דשכיחא דעביד אינש דכתוב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ומזבין נכסי ביני וביני דכה"ג עבד דאתי תדע דלעיל חיישי' לי' דאתי' ממילא אע"ג דאכתי לא הוה ס"ד דעביד הכי משום קנוניא כלל וכדמוכח בההיא סוגיא וכיון שהדבר, קרוב יש לנו לחוש בו לכתחילה אבל דבר רחוק הוא שיחזור בו נותן זה בדבר א' ב"פ מתחלה ירצה לתת אות' לראובן ואח"כ יתננה לשמעון ואח"כ יחזיר בו משמעון וירצה לחזור ולזכותן לראובן ובכה"ג אע"ג דהיכא דנפל חיישינן לכתחלה לא חיישינן וכ"כ אכתי לכתחילה ניחוש דלמא יזיף ביני וביני ואית לה לב"ח למגבי מהאי ארעא ולא מצי גבי מיניה והוא שלא כדין ובהאי חששא דלעיל דאמרינן דאתי ב"ח טריף מלקוחות שלא כדין לא דמי דהתם אי טריף שלא כדין בגזלה ממש הוא בידו אבל מקבל מתנה זה אעפ"י שהוא מונע ב"ח בשטר מוקדם זה שלא יטרפנה ממנו ושלא כדין הוא עושה מ"מ: שדה שלו הוא מעמיד בידו כנ"ל ולפ"מש כותבין שטר לנותן אע"פ שאין מקבל עמו אפי' בשטרי דלא אקנייתא וסלקא שמעתי' שפיר ומטעם זה נ"ל דהיינו הא דתנן פרק ג"פ כותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ולא חיישינן להאי חששא דחיישינן בסמוך היכא דנפל דאמרינן ליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן כו' לפי שאין הדבר מצוי מאותו טעם עצמו שכתבנו בשטר מתנה ולא מצי אמרת דהיינו טעמא דכותבין שובר לאשה משום דליתא לדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול הילכך אפי' לכתחלה ליכא למיחש דהא אביי אמר בסמוך דאפי' סימא ליתא לדשמואל ודנפל לא חיישינן כששטר כתובה יוצאת מתחת ידה והאי טעמ' לא סגי' דלא ניחוש לכתחילה אלא ע"כ כדפרשתי: ומן הטעם זה הוא ששנינו כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ולא חיישינן למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה שמא כתוב ללות בניסן כו' ונהי היכא דנפל חיישינן לכתחילה לא חיישינן וכדפי' לעיל

דף ב ע"א ש"מ איתא לדשמואל פי' ומתוך שהיא יכולה למחול נאמנת לומר ששובר זה כתבתי ונתתי לבעל וא"ת ומאי מגו איכא והא טפי אי"ל דשובר מעליא משאם תמחול עכשיו דאי מחלה השתא מחייבא לשלומי לוקח דמי כולה כתובה במאי דשוויא השתא וכי אמר דפריע היא מעיקרא לא בעי לשלומי לי' אלא כפי אותו טובת הנאה שקבלה ממנו שהרי לא היתה כאן מכירה כלל: וכ"ת דאפ"ה מחייבא לשלומי במאי דשווי' השתא דומיא דנמצאת שדה שאינו שלו דאסיקנא לעיל דכל שלא הכיר בה יש לו שבח והכא נמי לא הכיר בה לא דמי דהתם בהאי ארעא איכא שבחה ולוקח עלי' דמוכר סמך דלוקמה בידי' היא ושבחה אבל הכא אי נפרעא היא מעיקרא א"א לה שתשביח ואינה אלא זבינה בעלמא וא"כ מאי מגו איכא ומתוך כך י"א דאף דמוחל אינו משלם אלא דמי שקבל והא דאמרינן בפרק הכותב גבי מוחל דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא לאו לגמרי קאמר אלא לאפוקי ממאן דלא משלם אלא דמי ניירא בעלמא וכ"ד התו' ואף בשם רב שרירא גאון נכתב כן דמוכר שט"ח וחזר ומחלו אינו משלם אלא אותה דמים שקבל דלא דמי לשאר זביני דאית לי' ללוקח שבחא דהכא כיון דבידו למחול מעיקרא זביני רעי נינהו דמבעי לי' לשנויי' לשטרא ולמכתב בשמיה וכיון דלא עבד הכי דין הוא שלא יטול אלא מה שנתן בשטר ע"כ ולפ"ז סלקא שמעתי' שפיר: אבל ר"ח ז"ל סובר דמוחל כל דמי שטר משלם ולא מה שקיבל בלבד ולישנא דדמי שטר' מעלי' הכי מוכח ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: וכ"ת א"כ הדרא קושי' לדוכתא דליכא מגו י"ל דלאו מדין מגו אתינן עלה אלא דכיון דקא מודה דפריע' ושובר מעליא הוא זו הוא מחילתא וכמאן דאמר מחול לו

ואיכא למידק ניחוש דלמ' במעמד שלשתן מקנייה ללוקח שמעת מינה דאפילו במעמד שלשתן יכולין למחול איכא מאן דאמר דאין הכי נמי דודאי יכול למחול ומהכא שמעת לה ואינו מחוור דהא בסוף פ"ק דגיטין מפרש טעמא במעמד שלשתן משום דבההיא הנאה דקא משתניא ליה ללוה ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשי' ובודאי מההוא טעמא מוכר אינו יכול למחול שהרי הוא כאלו זקפן לוה במלוה מלוקח ואע"ג דהאי טעמא לא קאי דהא אסיקנא התם דהלכתא בלא טעמא הוא מ"מ משמע דסברא דתלמוד' הוא דבמעמד שלשתן מחייב לוה ללוקח ומשתעבד לו ושוב אין המלוה יכול למחול וא"כ הדרא קושי' לדוכתא לאו קושיא היא דאפשר דבכתובה ליכא למיחש למעמד שלשתן דהא שקלינן וטרינן התם בגיטין אי אית' דוקא בפקדון או אפילו במלוה ואע"ג דאסיקנא דאפי' במלוה איתי' א"ל דה"מ במלוה דעשויה לגבות אבל בכתובה דשמא לא תבא לידי גבייה לא תקנו מעמד שלשתן: ועוד שאפי' תאמר דבכתובה נמי תקנו מעמד שלשתן ואינו יכול למחול אין כאן קושיא כלל דהכא ליכא למיחש כלל דאי בעדי' אסמכתי' גבי' אפי' כי נקט שובר דקדים לא מהני ליה ולא מידי דהא אודי דלא פרעי ושובר פסול הוא ואי בלא עדים הא אי בעי כפר ושובר לא מעלה ולא מוריד ומיהו לדעת הראב"ד ז"ל שכתב דכל שטר דכתוב בו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתי לא מצי מחיל הכי נמי דוקא בשטר כתובה שאין כתוב בה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מתמתי וא"ש אפי' כשאין יוצא שטר כתובה מתח' ידה בפנינו משום דמסתמא לא כותבין הכי ומיהו לדידן עכשיו שהורגלין ליכתו' כולן כן חוששין לה ואפי' בזמן שהאשה מודה לא יחזיר ובמס' גיטין יתבאר בע"ה שיש מי שחולק בדבר

הבי במאי עסקינן כששטר כתובה יוצא מתחת ידו פירש"י שאילו מכרת' היתה מוסרת כתובתה ביד הלוקח פי' לפי' משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות אחרים פי' לפי שאין אותיות ניקנית אלא בכתיבה ובמסירה וכיון ששטר כתובה יוצאה מתחת ידה א"א שתזכה בו לוקח ולא מחוור דהא אותיות ניקנית הן באגב בלא מסירה וכדאיתא פרק המוכר את הספינה כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ואמרי עלה אגב שאני וי"ל הכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטרי מכיר' קרקע עצמו אבל שטר אחר אינו נקנה אגב קרקע בלא מסירה וכ"כ הר"ר אשר בשם הר"ר האיי גאון ז"ל אבל דעת הרמב"ן ז"ל דאותיו' נקנית באגב וי"א דאותיות ניקנות בק"ס נמי אבל ר' האיי והר"ר ברוך בר שמואל כתבו דכיון דלאו גופייהו ממון לא מיקנה בחליפין וכ"ד הר"ר יוסף הלוי ז"ל והוסיף בדבר דאפי' מסירה וקנין לאו כלום הוא דאע"ג דקי"ל סתם קנייה לכתיב' עומד ה"מ היכא שהקנין עומד ושטרא ראיי' בעלמא הוא להעיד שקנה מזה בקנין אבל הכא כיון דקני' לא קני שטרא דמחמתי' קני', ראי' בעלמא על הקנין ולא קנה לא בקנין ולא בשטר שמעיד עליו ולפיכך אפי' קני מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנה באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו כ"כ הרשב"א ז"ל פ' מוכר הספינה

מצי שטר בין שטרותיו וכו' כתוב בחדושי הרשב"א דמסתברא דאפי' שניהם מודים שליש זה לא יחזיר למלוה דאיכא למיחש לקנוניא וללוה נמי לא יחזיר אלא קרוע דילמא חוזר ונותנו למלוה אבל הרא"ש ז"ל כתב שאין נ"ל כן דלא חיישינן לקנוני' אלא היכא דנפל דאתרעאי אבל שטר המופקד לא אתילדא בי' ריעותא אלא שאין הנפקד זכור מכח מי בא לידו ואם שניהם מודים יעשה כמאמרו ואם יש עמהן סמפון יעשה מה מה שבסמפון

גמ' שטרי טענתא פי' שהי' כותבין הטענות כדי שלא יכלו להחזיר בהן דקודם שכתבו יכולין לחזור מפטור לפטור כגון שאם אמר בתחילה לא לויתי חוזר ואומר לויתי פרעתי אבל משנכתבו טענותוהם אין רשאי' לחזור דכיון שלא חזרו בהן עד שנכתבו ודאי בדוקא הם טוענין והיינו דתנן פרק ג"פ אין כותבין שטרי ברורין אלא מדעת שניהם ותרגימ' שטרא טענת' ומ"ה אין כותבין אלא מדעת שניהם לפי שאתה חב להם בכתיבה זו דשוב אין יכולין לחזור

זה בורר אחד וכו' מפרש"י שהי' כותבין כן כדי שלא יוכלו לחזור בהן משמע דקודם כתב אעפ"י שבברום יכולים לחזור והיינו דתנן אין כותבין שטרי ברורין אלא מדעת שניהן משום שעד שלא נכתב יכולין לחזור אבל לא משנכתב לפי' אין כותבין אלא מדעת שניהם והרי"ף כתב בתשובה שיכול לחזור עד שיגמור הדין ומשמע דה"מ כשלא נכתב שטרי ברורין אבל משנכתב שטרי ברורין לא וכדכתבי' וי"א דאעפ"י שלא נכתבו משטענו בפניהם אינם יכולין לחזור בהן ואעפ"י שלא כתבו ולא' קנו וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם פ' דיני ממונות בתרא קיבל עליו בפני ב' יכולים לחזור בו בפני ג' אין יכול לחזור בו ומשמע דמקבלה מקרי משהתחילו לטעון בפניהם ומיהו ה"מ בשלא קנו מידם אבל קנו מידם אין יכולין לחזור ואפי' בפני שניים ואפילו קיבל עליו קרוב או פסול דאין לאחר קנין כלום כדאיתא בפרק זה בורר

ע"ב בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר פי' בין ללוה ובין למלוה למאן דיהיב סימנא בחפיסה או בדלוסקמא דקי"ל דחמור בסימני אוכף מהדרי' אבל בסימן בגופן בשטרות לא מהדרי' לחד מינייהו שכ"א מהן בקי בהן

ת"ש ומצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע האי קושיא לא אתיא כאביי דמפרש התם פ' גט פשוט דה"ק שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע דהאי שובר גמור הוא היוצא מתח' ידי הלוה אלא כפשטא מפרשים לה וביוצא מתחת יד המלוה וכ"ת למה לי שובר תיפוק לי שאין אחר יכול להוציא עליהם שט"ח הא אוקמ' רב אושעיא התם במשולשים בגט ואין משולשים בשטר

סמפון היוצא מתחת יד שליש כשר דהא הימני' פי' ע"כ בדאית ביה עדים ולא יש בו עדי קיום דאי לית בי' עדים כלל לא הימניה במידי דחספא בעלמא יהיב לי' אלא בדאית בי' עדים עסקינן ומ"ה נאמן ומדאמרינן דהא הימני' ש"מ דלא מבעיא אם לא ראוהו לשובר זה בידו של שליש דנאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה ללוה אלא אפי' ראוהו בידו קודם שאמר שיש לו להחזירו ללוה דהכא ליכא מגו וכדאמרי' ליכא מגו וכדאמרינן בסוף פ' זה בורר גבי הא איתתא דאמר' ידענא