ר"ן בבא מציעא יג

הלכך בין משתמרת בין אינה משתמרת בעינן שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצירה דכיון דמידה גמרינן סמוכה לה בעינן:

והכי איתא בהדיא פרק הזורק אליבא דעולא אבל לגבי מתנה דזכות הוא לו חצירו קונה לו בין משתמרת בין אינה משתמרת מתורת שליחות וא ואפי' אינו עומד בה דזכין לאדם שלא בפניו זהו תורף פירושו ורבים הקשו א"כ אפילו במציאה דליכא ד"א מקנה תקנה שזהו שאינה משתמרת אפילו אינו עומד בה מתורת שליחות דזכין לאדם שלא בפניו ונ"ל שאין זו קושיא כלל דכיון דמחמת שליחות אתינן לה לחצר אין שליחות מאי אלא במקום שדעת אחרת מקנה שהרי אתה רואה שנחלקו למעלה במגביה מציאה לחבירו אי קנה חבירו אי לא ואפילו כשעשאו חבירו שליח להגביה כאותה ששנינו במשנתינו ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דאפילו בכה"ג דאיכא מ"ד לא קנה אע"פ שהכל מודים דהיכא דדעת אחרת מקנה אותה זכין לו לאדם ע"י אחר ואפי' מ"ד נמי דאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא מטעם שליחות הוא אומר כן אלא דוקא היכא דאיכא למימר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דהא מעשיר ועני דליכא מיגו קי"ל כרבנן דאמרי יתננה לעני הנמצא ראשון וטעמא דמלתא לפי שא"א לזכות חבירו מתורת שליחות אא"כ עושה שליחות של בעל הממון והיכא דליכא דעת מקנה אין כאן בעל ממון שיהא זה שלוחו הלכך במציאה חצר א"א להו לקנות מתורת שליחות ולא משום מיגו דלא שייך בה כלל וכ"ת א"כ אפילו משתמרת כל שאינו עומד בה למה הוא קונה דהא לא יד הוא וכדאי' לענין גיטין ולא שליחות נמי היא דאין כאן בעל הממון וי"ל דכל שהוא משתמרת למה שהיא זכות לו בידו הוא שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו ויד אריכתא היא מש"כ לענין גיטין דכיון דלא ניחא לי' דתקני, חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהיא חובה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבה מוציאו ממנה ואם תרצה לפרש דחצר המשתמרת שהיא קונה במציאה תקנת חכמים היא כי היכי דתקין לה ד' אמות וכ"ש זו שהיא בידה ממש כנ"ל נמצא פסקן של דברים דבגט בעינן עומדת בחצירה אפילו במשתמרת ובמתנה לא בעינן ואפילו באינה משתמרת אבל במציאה דליכא דעת אחרת מקנה באינה משתמרת בעינן במשתמרת לא בעינן דחצירו המשתמרת קונה לו שלא מדעתו וכ"ד הר"י יצחק בר ראובן אלברצילוני ז"ל דק"ל כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותה שאני דבתרא הוא ורב אשי נמי מתרץ אליבי' אבל הרי"ף ף ז"ל השמיט פרוק' דרב פפא מכלל דל"ס לי' דעת אחרת מקנה אותו שאני לגבי חצר שאינה משתמרת אע"ג דשאני לגבי רץ אחריהם ואין מגיעם אלא אפי' במתנה בחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בשוה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד הלכות זכיה ומתנה ועובדא דר"ג ל"ק דנקט כפרוקא דההוא מדרבנן דמטלטלי אגב מקרקע הקונה להם דה"נ איתא בסוגיא פ"ק דקדושין ולפ"ז נ"ל דרב אשי לאו אפירוקי אליבא דרב פפא בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תיקשי ל גט דאפילו במשתמרת בעינן בצד ביתה ופריק רב אשי דחצר אתרבאי משום יד הלכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעה משליחות כלומר נקיט לה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס"ל דאינה משתמרת לא דמי לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת כשליחות היא וזכיא. במתנה מדין שליח ובמציאה לרב פפא מאותן ב' טעמי' שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים שמשום יד א"א כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות זה נ"ל לפי דרכו של הרי"ף והרמב"ם נמצא פסקי' של דברי' דבגט בעינן עומדת בצד חצרה אפי' במשתמרת ובמתנה ובמציאה במשתמרת לא בעינן באינה משתמרת בעינן

דף יב ע"א זרק ארנקי בפתח זו וכו' פירש רש"י והפקירה לכל הקודם ויש נוסחאות שכתוב בהם כך מפי מר רב יהודאי גאון ז"ל ולפ"ז נ"ל דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותה דמי דאל"ה מאי קא פשיט לי' מדקבלה מיני' ר' אבא במתנה אעפ"י שרץ אחריהם ואין מגיען כמונח דמי אדרבה ה"ל למיפשט וכו' ממתניתן דמציאה דבעינן רץ אחריהם ומגיען דלאו כמונח דמי אלא דכל הפקר מדעת דעת אחרת מקנה הוי וה"נ מוכח פרק השואל דבעי דרבא דוקא בהפקר היא דגרסינן הת' רבא אומר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואקשינן והא מבעא בעי לה רבא דבעי רבא זרק ארנקי בפתח זו כו' ואי ס"ד דבמתנה איתמר ולא בהפקר לימא כי קא מבעי לי' במתנה משום דדעת אחרת מקנה אותה אבל בהפקר פשיטא לי' דלאו כמונח דמי דהא בעינן רץ אחריהם ומגיעם אלא ש"מ הפקר שיש לו בעלים והם מפקירים אותם כמתנה דמי דדעת אחרת מקנה אותם מקרי ולענין הלכתא בעין לא אפשיטא הלכך נקטינן דדינה כדין תיקו דממון ובהפקר כל הקודם בו זכה דליכא למימר אוקמי' אחזקת מרי' קמא דהא אסיקנא בנדרים דהפקר לאו כמתנה דאע"ג דמתנה לא נפקה מרשות נותן עד דאתיא לרשות מקבל בהפקר אינו כן אלא מעידן דאפקרי' נפק מרשות' ועוד דמ"נ או ראשון שעבר באויר ביתו קנה או שני קני אבל במתנה מוקמינן לה אחזקת דמרי קמא ומוציאין המקבל לנותן אבל לא מנותן למקבל וכמו שפירש למעלה בדיני תפיסות וכ"ד הריף ז"ל דבעי' לא אפשיטא שהשמיט בעיא זו וכתב במתנה אעפ"י שרץ אחריהם ואין מגיעם דכיון דמתגלגלין כמונחים דמו כלומר מתגלגל פשיטא לך אויר תבעי לך

מתניתין בנו ובתו הקטנים פירש"י ז"ל מציאות בתו משום דכתיב בנעוריה בית אבי' וכו' וקשה דהא אסיקנא בפ"ק דקדושין ופרק נערה שנתפתתה דכי כתיב בנעוריה בית אביה בהתרת נדרים הוא דכתיב ומ"ה איצטריך למילף דכסף קדושיה לאביה הוי מדרשא דאין כסף לאדון זה אלא ודאי מציאה מדינא דידה הויא אלא דתקינו לי' רבנן אף כשאינה סמוכה על שולחנו משום איבה כלומר כדי שלא ישאנה וימסור אותה למנוויל ומוכה שחין והכי מוכח לקמן דאף כשאינה סמוכה על שולחנו מציאתה דאביה היא מדאמרינן האי שפחה ה"ד וכו' אי דאיתא לאב דאביה הויא והא התם אינה סמוכה על שולחנו אלא אצל רבה

ע"ב גמרא ופליגא דר' חייא בר אבא כו' לא גדול גדול ממש כו' פירש דוקא בבנו אבל בבתו כל שהיא סמוכה אעפ"י שהיא גדולה או שהיא קטנה אעפ"י שאינה סמוכה מציאתה לאביה וכדכתבינן במשנתינו והכי מוכח בפ' החובל ולענין הלכה קי"ל כר' יוחנן דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן: וכתב ר"ת ז"ל דכיון דהלכה כר"י הא דתנן בפרק בכל מערבין ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא אפי' גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ואינו זוכה לאחרים בשל אביו דידו כיד אביו ואינו מחוור דהא משום איבה הוא וכשאב' מזכה לאחרים משלו ע"י ליכא איבה: ואיכא מ"ד דכי היכי דמציא' קטן לאביו הכי נמי אם נתן לו אחר מתנה דאביו הוא ואפי' בן שנתן לו אביו במתנה לא זכה שאין לו יד לזכות לעצמו וכן הדין בגדול הסמוך על שולחנו ובגדול לא מחוור דלא גרע מאשתו דקי"ל דקנתה בפרק ח"ה אעפ"י שידה כיד בעלה ממש

גרושה פשיטא הב"ע במגורשת ואינה מגורשת הריף הביא בהלכותיו מאי דאמר בירושלמי גבי אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה והרב ז"ל דחה דכיון דבגמרא לא אוקמוה בהכי אלמא דפליגי עליה אבל בעל העטור חלק עליו ואמר דלא פליגי דגמרא דידן רבותא קמ"ל דאפי' מגורשת ואינה מגורשת מציאתה שלה ולא חיישינן לאיבה דאלו במגורשת לגמרי פשיטא אי נמי משום דבמגורשת ואינה מגורשת חייב לעולם אעפ"י שפרעה ובמגורשת גמורה אינו חייב אלא עד שיפרענה ואף הראיי' שהביא הריף ז"ל מההיא דשני דייני גזירות אפשר לדחותה וכ"ד קצת מן האחרונים לסמוך על הירושלמי אלא שאין ראוי לזוז מדברי הריף שדבריו דברי קבלה וכ"ש לאפוקי ממונא

בעלה חייב במזונתיה כתב הרא"ה דה"מ בעל אבל אם מת היורשים חייבים לזונה דאלמנה אינה ניזונות מנכסי יתומים אלא מתנאי כתובה כל יומי מגר אלמנותה בביתו והך כיון דספיקא היא דלא אגידא ביה המע"ה אבל מיני' דידי' כיון שבידו לשלח' שלא תהא אגידא ביה כלל ניזונות מנכסיו עד שיגרשנה לגמרי

במאי עסקינן אילימא בשחייב מודה כו' אמאי לא יחזיר פי' דס"ד השתא דלקנוניא לא חיישינן והאי דאוקמי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי לאו משום דחיישינן דלמא משום קנוניא משקר אלא משום דכיון דלוה מלתא דלא רמיא עליה הוא אי לוה מיד אי לא הלכך אע"ג דאמר מיד לויתי לא מהימנינין לי' דאימא לאו אדעתי'

דף יג ע"א בשטרי הקנאה פירש"י ז"ל שמקנה לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה פי' שכיון שקנו ממנו מסתמא נשתעבד אע"פ שלא ילוה שהרי נשתעבדו נכסיו בחליפין אבל א"ל שכוונת הרב היתה שיאמר כך בפירוש שא"כ למה ליה שטר הקנאה בלא הקנאה נמי אדם יכול לחייב א"ע אע"פ שלא לוה כל שפירש כן ובההיא דאמרינן בריש פרק הנושא את האשה דחייב אני לך מנה בשטר חייב אלא ודאי בסתם עסקינן. ומ"ה בשטרי הקנאה כותבים אע"פ שאין מלוה עמו שהרי מיד נשתעבדו נכסיו בסודר זה שמשך ואפי' לא ילוה לעולם אבל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבים שהרי לא' נשתעבד מעכשיו וכ"ד גדולי הראשונים ז"ל דבשטרי הקנאה אע"פ שלא פירש בין ילוה בין לא ילוה משעת קנין זכה וכתב ר"ת ז"ל דאע"ג דאמרי' דבשטרי אקנייתא אע"פ שלא לוה קנה ה"מ היכא דמטיא שטרא לידיה אבל בלא מטיא שטרא לידיה לא וכ"ד הרי"ף ז"ל בתשובה והביא ראיה מפ' יש נוחלין נמצאת דייתיקי חגורה לו על יריכו לא עשה, ולא כלום ומי לא עסקינן אפי' כתוב בה קנין וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות זכייה ומתנה דההוא אפי' בקנין הוי ולא נהירא דא"כ כי קאמר שמואל לקמן דמוציא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ע"כ בשחייב מודה ואומר תנו היא דאל"ה היכי אמרינן עלה דההיא: אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשי' דהא אמרינן אפילו בשטרי הקנאה בעינן דלמטי' שטרא לידי אלא ע"כ שחייב מודה ואומר תנו היא וה"ק אי משום כתב ללות ולא לוה ומשום קנוניא אומר תנו: הא שעבד נפשי' וכיון שעכשיו הוא אומר תנו הא מטיא שטרא לידי' ובדין טריף וכיון דע"כ ההיא באומר תנו דכמאן דמטי שטרא לידי' היא היכי שקלינן וטרינן בסוגיא דשמואל מצי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתמיו זכין לו דאי סבר לה כאביי למה לי' דנקט שטרי הקנאה אפי' בלא הקנאה נמי כיון דמטי שטרא לידי' הא שעבד נפשי' אי ס"ל כאביי אלא ע"כ שמואל ל אפי' בשאין חייב מודה אמר בשטרי הקנאה דיחזיר לבעלים דהא שעבד נפשי' אעפ"י דלא מטה שטרא לידי' ומ"ה מצי למימר דס"ל