ר"ן בבא מציעא יא

בכליו של מוכר דלא מהני א"ד מהני' לפי שאף הבהמה קנוי' לו למשוך כלים שעלי' דא"כ מאי קאמר לי' רבנן דאי א"ל קני בהמה וקני כלים שעלי' מי קני חצר מהלכת הוא דהא איהו לאו מדין חצר קמבעי' לי' אלא מדין משיכה בכליו של מוכר ואי א"ל קני בהמה אע"ג דלא קני כלים שעלי' מדין חצר מהלכת אי משוך להו בהדי' קני מדין משיכה בכליו של לוקח ועוד דהא וודאי לא מספקי' לן דמשיכה בכליו של מוכר מהני כדמוכח בפ' הספינה גבי ד' מדות במוכרים דקתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגבהנה או עד שיוציאנה מרשותו ואוקי התם מעיקרא בכליו של מוכר דאלמא משיכה לבד קנו דעד שיוציאנה מרשותו משיכה הוא. וה"נ מוכח בשבת פ' המצניע. גבי הגונב כיס בשבת דבמשיכת הכיס קנה המעות אעפ"י שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למשקל להו לזוזי דרך פיו או דרך חלמה כדאית' התם אלמא מילתא פשיט' הוא דמשיכה בכליו של מוכר קנה וה"נ מוכח בפ' בתרא דע"ז אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה"נ כו' לפיכך פי' בתוס' דהכא הכי קמבעי' לי' אי מהני משיכה דבהמה לכלים או לא משום דלא דמי משיכות אהדדי דמשיכה דבהמה בהנהגה, ומשיכה דכלים בגרירה ומ"ה אבעי' לי' בבהמה ולא אבעיא לי' במשוך כלי זה לקנות. כלים שבתוכו דההיא ודאי מהני, דתרוייהו בגרירה וא"ל רבה מדאבעיא במשוך בהמה משמע דפשיטא לן דאי א"ל קני מהני אף בכלים דאע"ג דמדין משיכה לא מהני משום דלא דמי: מהני מיהא מדין חצר ואמאי חצר מהלכת היא

והלכתא בכפות כלומר ובכה"ג קני מדין חצר וכה"ג נמי אמרי' לגבי עבד בפ' הזורק ואיכא מ"ד דהכא והתם ישן בעי מדאמרי' התם וכ"ת בישן ואיכא מ"ד דבכפות לחוד סגי ויתבאר שם בס"ד: ולענין הלכה בעי דר"א לא אפשיט וכיון שכן נ"ל דאי משיך בכה"ג לא מפקי' מיני' דהא תופס ברשות דומי' דכור בל' סאה בסלע וכמ"ש למעלה וראיתי מחלקים ביניהם דבכור בל' משיכה גמורה עבד אבל הכא ספיקא דגופא דקניי' ודלמא לא קני' כלל מפקי' מיני': וליתא דהתם נמי איכא לספוקי דלמא המוכר לא נתכוון להקנות עד שימשוך לוקח כל הכור וכלישנא קמא דאמר כור בל' ומשיכה דלא מקני הוא: ספינה מינח נייחי כו' ואע"ג דמספקי' במס' שבת בפ"ק באגוז בכלי וכלי צף על גבי מים אי בתר כלי אזלי' והא לא נח שאני התם דממשכן גמרי לה ובעי הנחה גמורה כהתם אבל חצר משום ידה איתרבי' מידה נמי אע"ג דלא ניידי באפי נפשי': ניידי' אגב גופא ודכותא ספינה נייחי אלא דאגב מיא דקממטי לה ניידי'

היתה מהלכת בר"ה וזרק לה גט כו' הקשה הראב"ד ז"ל והיכי קני' והלא כליו של אדם אינו קונה בר"ה ותי' מאי ר"ה סימטא ודכותי' אמרי' בפ' הספינה ואין צורך לכך אלא די"ל דטעמא דבר"ה לא קנה משום דאין לו רשות להניחו בר"ה אבל קלתה כל מקום יש לה רשות לשאת אותם עוד הק' תקנו לה ד' אמות דידה וי"ל דאין ד' אמות קונות אלא מעומד אבל במהלך לא

מי שליקט את הפיאה כו' פירש"י באחר דלאו בעל השדה דהא אמרי' דמעני לעני זכה לו מיגו דזכי לנפשי' ואי בבעל השדה לא מצי למזכי לנפשי' כדאמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו אבל בירושלמי פירשו אפ' בבעל השדה דמיגו דזכי בפאה דעלמא לנפשי' זכי נמי בהאי פאה לחברי': דף י' ע"א ר"נ ורב חסדא וכו' וא"ת דבפ' משילין משמע דס"ל לר"נ קנה דאמרי' התם מלא מים ונתנו לחבירו ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש אמר כרגלי הממלא ואוקימנא דהפקר ובמגבי' מציאה לחבירו קא מיפלגי מ"ס קנה ומ"ס לא קנה ולכאורה משמע דר"נ הוא דס"ל קנה ומ"ה אמר כרגלי מי שנתמלאו לו וכתב ר"ח דהדר בי', ר"נ מהא דס"ל קנה חבירו כדקי"ל אבל רש"י כ' מכח קושי' דלא גרסי' חברו ור"ת קיים הגרסא עיי"ש ולפר"ת אפשר דכי אמרי' כרגלי הממלא אף כרגלי הממלא אמרי' ולחומרא דודאי אף כרגלי מי שנתמלאו לו אה"נ שהרי קנה הוא בהגבהתו של זה ואינו זוכה מידו ואם עירב זה לצפון וזה לדרום ומלאו את התחום לא יזוזו ממקומם או שמא עשאן הזוכה לחבירו כזוכה לעצמו לגמרי וחוזר ומזכה לחבירו וכן נ' מדברי התוס'

וכל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' לא קנה פר"שי דלאו כל כמיני' שיחייב לאחרי' מאחר שלא עשאו הנושה שליח משמע הא אם עשאו שליח מהני וליתא דהא מדמי' מציאה לתופס לבע"ח ובמציאה הרי עשאו שליח דאמר תנה לי ואפ"ה לא קנה ועוד דא"כ מאי קא מקשי מהשוכר את הפועלים דמציאתו לרבו שאני התם דשויי' שליח ועוד דגרסי' פרק הכותב יימר בר חשו הוי מסיק זוזי בההוא גברא שכיב ושביק ארבא א"ל לשלוחו זיל תפסי' ניהליה אזל תפסה ניהלי' פגעו בי' רב פפא ור"ה ברי' דרב יהושע וכו' א"ל את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה אלמא אע"ג דשוי' שליח דאמר לי' זיל תפסי' ניהלי' לא קנה

אמר ר' חייא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אי"ל דבשמעתן מדמי מגביה מציאה לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וא"כ היכי ס"ל לר"י המגביה מציאה לחבירו קנה חברו דהא איהו גופיה אמר התם בכתובות בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה תי' ר"ת דר"י ס"ל דלא דמי משום דבמציאה איכא למימר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' משא"כ בתופס לבע"ח ולפי דבריו אם הי' התופס נושה בו קנה חברו דהכא נמי איכא מיגו: אבל הרמב"ן ז"ל תי' דכי מדמי מציאה לתופס לבע"ח הנ"מ לרב נחמן ור"ח דסברי דמגביה נמי לא קנה חברו אבל לר"י ס"ל דלא דמי כלל דהתם חב לאחרים ודאי אבל במציאה כיון דלא זכה בה אדם עדיין אינו חובה לשאר ר בני אדם ולבעל אבידה נמי ליכא חוב שכבר היתה אבודה ממנו ונתיאש ממנה ולענין פסק הלכה קי"ל כר"י דמגביה מציאה לחברו קנה חברו משום דר' יהושע בן לוי ורמי בר חמא הכי ס"ל: ובתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קי"ל דלא קנה דר"י הכי ס"ל התם ולפי תירוצו של הרמב"ן ז"ל מפרשי' כשהיא תופס נושה בו גופיה לא קנה אבל לפי תירץ ר"ת ז"ל קנה ומיהו במקום שאינו חב לאחרים לכ"ע קנה וכתב הרי"ף בתשובה דדוקא היכא דאיכא פסידא לבע"ח כגון בגוסס דאי לא תפיס בי' מפסיד מלוה לגמרי משום דהוי להו מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח לדינא דגמרא וא"כ בגברא דאפסיד נכסיה אי נמי עני וירד מנכסיו ונראה לב"ד שיפסידו נכסים עד שלא יבוא בע"ח ויפסיד לגמרי בכה"ג אמרינן דקונה חברו דתקנה הוא שהתקינו הא אלו ב"ח הי' אמיד ויוכל לפרוע לב"ח מה שיש לו אצלו לא אלא הרי זה אומר לו לאו בעל דברים דידי את ושומעי' לו: וכתב הרשב"א ז"ל דבמקום פסידא אף מדין השבת אבידה יכול לתפוס וכתב הרא"ה דהנ"מ דעשאו ש שליח אבל מנפשיה לא: ולא נ"ל כן דזכין לאדם שלא מדעתו ושלא בפניו

וא"ת ממשנתינו כו' וא"ת דהא ר"י גופי' הוא דאמר בשלהי פ"ק דגיטין כל האומר תנו כאומר זכי דמי תי' ר"ת דשאני התם דיש דעת אחרת מקנה וכיון שהוא מגלה בדעתו שרוצה לשחררו את עבדו אמדי' לדעתי' דניחא ליה דנקנ' מהשתא ואע"ג דאמר תנו כאומר זכי דמי אבל הכא מימר א"ל מגביה תנה לי אמרת לי ולא נטלתי ע"ד לזכות בה לעצמך אבל ע"ד ליתנה לך כמו שאמרת ועכשיו אינו רוצה ליתן

ד' אמות קונות לו בכ"מ נראה מדברי הראשונים דלא אמרו אלא בזוכה מן ההפקר כמציאה ונכסי הגר משום דלא אתי' לאנצווי' אבל בדאיכא דעת אחרת מקנה כמכר ומתנה דלא אתי לאנצויי' לא אבל בירושלמי דגטין אמרי' דכ"ש במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה דגרסי' התם מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחרת הרי הוא זוכה בתוך ד' אמות מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחרת לא כ"ש ולפי"ז הא דאמר ר"י התם בפרק הזורק לגיטין אמרו ולא לדבר אחר לאו אד' אמות קאי אלא ר"י לטעמי' דאמר קרוב לה שנינו אפי' ק' אמות ובהא הוא דאמר ר"י דלגיטין לחוד אתמר אבל בד' אמות בכל ענין אתניהו ואפי' במכר ומתנה וא"ת א"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד' אמות י"ל דלא אמרי' ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו הא קדם כליו לא זכו לו לפי שמקומו של בעלים שיהיה כלי קנוי' הוא לבעל הכלי והא דפאה ומציאה שכבר קדמו לו הפאה ומציאה התם משום דאין לה לבעלים שיהי' מקומו של כלים קנוי' להם הלכך זוכה בד' אמות ובכלי כ"א

נטל מקצת פאה וזרק כו' פי' הרשב"א דמדקתני ברישא אין לה בה כלום ובסיפא מעבירין אותו ממנו משמע דהכי קאמר ברישא אין לה בה כלום אפי' באותו מקצת פאה שנטל כבר דקנסי' לי' כדי שלא יהיה רגילי' בכך ויבואו לידי קטטה וכענין ששנינו שלא ילקט במגלות' ובקרדומות כדי שלא יכו זה את זה וכ"נ מדברי הרמב"ם שפסק דקונסי' אותו ומעבירי' ממנו אפי' מה שנטל אבל בתוס' פאה לא משמע הכי דתני התם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום ר' מ' אמר קונסי' אותו ונוטלים ממנו זו וזו מכלל דלת"ק ליכא קנסא ואפשר דכולה ר"מ היא וה"ק שר"מ אומר וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שאם הי' חכמים חלוקים עליו לא היה להם לפסוק כר"מ

מעבירים אותו ממנו פי' עניי' אחרים באים ומעבירים אותו ממנו דלאו עני המהפך בחררה הוא שיהא זה נקרא רשע שהרי אף חברו מהפך בה אלא שהוא קדם ונפל לו עלי' אבל ר"ת אומר שאפי' לא הי' חבירו מהפך בה אין נקרא רשע דלא נקרא רשע אלא במוכר דעלה איתמר בקידושין דכיון שיש בידו מעות אעפ"י שלא יקח זו ימצא אחרת אבל בזוכה מן ההפקר או במתנה שאם אינו זוכה בה עכשיו איפשר שלא ימצא אח"כ והיינו טעמא נמי דבממכר שייך נמי דין בר מצרא ולא במתנה: כיון דנפל גלי דעתיה כו' י"א דדוקא בקניי' דרבנן הוא דאמרי' הכי משום דכיון דלא קני אלא מתקנת חכמים הו"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשמעי' להו אבל בקניות דאוריי' אע"ג דגלי' דעת' קנה אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאוריי' חדא דאינו קונה בע"כ ועוד דגרסי' ביבמות פר"ג עשאוה כעודר בנכסי הגר דסבור דשלו הן דלא קני אבל הרא"ה חולק בדבר אפי' בקניות דרבנן ואמר דרב פפא פריק תיובתי' דר' חייא בר' יוסף בפירוקי' אחרינא שבקי' הך סברא דלא ניחא לי' דליקני לגמרי ואינו מחוור בעיני דכיון דפירוקא קמא פירוקא דגמ' הוא לית לן למידחי' מקמי פירוקי' דר"פ דלא שבקי לישנא דגמ' ותפסי' לישני דחד אמורא וכן דרך הגאוני' ז"ל

ע"ב כי תקינו רבנן בעלמא ה"ג רש"י ז"ל. ולא גריס בשדה דעלמא אבל הרי"ף כתב שבשדה דעלמא א"נ בסימטא ובצידי ר"ה קנה אבל לא בר"ה ולא בשדה חברו ובמקצת נסחאות גרסי' כן כי תקינו רבנן בשדה דעלמא ופי' שדה דעלמא שדה הפקר באמצע בקעה שאם היו לו בעלים היינו שדה חבירו וכ"ד הרמב"ם

וקי"ל אין שליח לדבר עבירה מכאן תשובה על מה שפרש"י ש"י ז"ל בהא דתנן פרק מרובה נתנו לו לבכורות בנו או לב"ח לש"ח ולשואל נושא שכר והשוכר והיה מושכו ויוצא ומתה ברשות בעלים פטורה הגביהו או הוציאן מרשות בעלים ומת חייב ופרש"י ז"ל חייב הגנב בהוצאת השומר ואמאי והא אין שליח. לדבר עבירה ושם יתבאר בס"ד: