ר"ן עבודה זרה ט

אביי גזירה לשאול מהם אטו להשאילן. ה"נ הוה לן למבעיא במקח וממכר בשלמא למכור להן משום ולפני עור. אלא ליקח מהן אמאי. והוה צריכין לשנוי דמשום גזירה הוא. ועוד דלרבא דלית לי' גזירה בכולה מתני' הי' צריך לפרש יותר דרישא בלוקח משום גזירה הוא. א"ו משמע לי' לתלמודא דלשאת ולתת משום אזיל ומודה הוא. ולהכי לא בעי לה דבין ליקח בין למכור מדינא אסור ואפי' לדברי מי שמפרש דלשאת ולתת הכא אין משמעו למכור להם. ולפ"ז הפי' אין בידינו הכרע מזו שאמרנו. אעפ"כ יש להכריע כד' הגאונים ז"ל מדאמרי' בסמוך וצריכא דאי תנא לשאת ולתת משום דקא מרווח להו אבל לשאול מהם דמעוטי קא ממעט להו אימא שפיר דמי אלמא טעמא דלשאת ולתת משום הרוחה הוא וכדאמרי' בהדיא משום דקא מרוח להו. שאם אתה אומר דלשאת ולתת משום ולפני עור וכו' הוא אין שום דמיון בינה ובין לשאול מהם כדי שנעשה בהן צריכותא. דהאי טעמא לחוד. והאי טעמא לחוד כנ"ל: הלכך פסקן של דברים דבדבר המתקיים אסור בין למכור להם ובין ליקח מהם אבל דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחים מהם. וכפשטא דברייתא דתניא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן כלו' בין ליקח בין למכור. לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים מותר. כלו' יש בו צד היתר דהיינו למכור להן אבל לא ליקח. והיינו דאייתי תלמודא סמו' להך ברייתא אידך ברייתא דתני ר' זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל לא לוקחין מהן. וכי קאמר אבל לא לוקחין מהם גבי דבר שאין מתקיים לאו למימרא שיהא מותר בדבר המתקיים אלא כלפי שהברייתא האחרת אמרה סתם אבל בדבר שאין מתקיים מותר תני ר' זביד דלאו מותר לגמרי קאמר אלא במכירה אבל ליקח אסור בין בדבר המתקיים בין בדבר שאינו מתקיים. זו היא שיטת הגאונים ז"ל. אבל יש כאן דעה אחרת לרש"י ז"ל וכו' עד וכן דעת הר"מ במז"ל בפ"ט מה' ע"ז. (ככתוב בפי' הר"ן להרי"ף ז"ל עיין שם: ד"ז הנשאל לחכם וטימא. לא ישאל לחכם ויטהר. לחכם ואסר וכו'. כ' הראב"ד ז"ל בפי' ס"ז שלו דלאו משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא משום דכיון דאסרה ראשון שויא חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפי' התירה שני אינה מותרת והיינו דתניא בפ' אלו טריפות חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר. אסר אין חבירו רשאי להתיר. כלו' אינו רשאי דאפי' התירו אינו מותר ואפי' הי' גדול ממנו בחכמה ובמנין דמדקאמר ואם היו שנים א' אוסר ואחד