ר"ן עבודה זרה י

מתיר אם א' מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת א' אלא שהא' אסר בפני עצמו אין חבירו רשאי להתיר אפי' גדול [ממנו] בחכמה ובמנין. והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת. אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כדתנן בבכורות בפ' עד כמה וכו' ככתוב בפי' הר"ן להרי"ף עיי"ש:

שם ואם היו שנים וכו'. אמרו בשם רבינו יצחק ז"ל דכל איכא דאמרי שבתלמוד הכי דיינינן לי' כשני ת"ח שקולים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. אבל הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתב דלעולם קיי"ל כלישנא בתרא בין בשל תורה בין בשל סופרים בין להחמיר בין להקל שלכך סדרו בעלי התלמוד הלשון ההוא אחרון לומר שהוא עיקר. אבל בחי' הרשב"א ז"ל במס' ר"ה ראיתי שהרב אלפסי ז"ל ומקצת הגאונים סוברים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים או בדיני ממונות הלך אחר לשון האחרון ואיני יודע מה נשתנו דיני ממונות משל תורה אבל קבלה היא נקבל ד"ח. ור"א סבר לא ילפינן ממשה שאני משה דרב גוברי'. וא"ת א"כ לר"א למה תקנו ג' ראשונות שהן שבחו של מקום קודם לשאלת צרכים. איכא למימר צרכי צבור נינהו וצבור נמי רב גוברי' הלכך גמרי' ממשה:

אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת החולים. פי' אינו רשאי שימתין עד שומע תפלה וזהו מה שחידש רב חייא בר אשי על רב יהודא ברי' דר"ש בר שילת. מיהו אם לא הזכיר עד שומע תפלה מזכיר:

ד"ט. הגרש"י ז"ל האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נחשוב כללי ביובל ופרטי בשבוע ולשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי ונוספי חדא שתא. ופי' הרב ז"ל דבית שני עמד ת"כ שנה עם שנה שנחרב בו ואותה שנה מוצאי שביעית היתה ולפי שיצאת רובה בבנין היא נמנה מכלל שנה הבנין ומשו"ה אמרי' נטפי חדא שתא והאי דאמרינן נשקול מכל מאה תרתי משום דסבירא לן כרבי יהודה דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן. ואם תשאל למה הוצרך הרב ז"ל להעמידה כר' יהודה משום דאמר נשקול מכל מאה תרתי. אפי' כרבנן הוה מצי לאוקמי דהא משמע בפ' בתרא דערכין [ד' ל"ב] דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות מפני שלא היו כל יושביה עלי' וכ"ש בבית שני ואצ"ל לאחר החורבן וכיון שכן אפי' לרבנן נמי נשקול מכל מאה תרתי לא תקשי לך דהא אמרי' התם דבבית שני אע"פ שבטלו היובלות מונין היו אותן ולא לעצמן שהרי בטלו אלא כדי שיתקדשו השמיטין בזמנם הלכך אפילו לאחר חורבן מנינן יובלות לקדש שמיטין ולא מצינן למשקל מכל מאה תרתי:

וכתב עוד רש"י ז"ל דבמס' ערכין פרכי' ולר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכח"ל מכדי בית שני כמה, קם ת"כ פיישי לי' ח' שנים לד' מאות שדינהו אל כ' הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמיטה חרב. ומשנינן הך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב. זה כתב הרב ז"ל. ואין ספק דאגב שטפא לא עיין בה שסוגיית ערכין מפורשת הפך מדבריו ז"ל דמקמי דפריק רב אשי התם דשית שנין דעזרא לא קא חשיב קיימא שפיר לר' יהודא. דהכי אי' התם בשני במוצאי שביעית מי משכח"ל מכדי בית שני כמה קם ד' מאה וכו' ד' מאה תמניא יובלי. ארבסרי תרי שבוע. פשו להו שית הוה לי' בשיתא בשבוע הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמישים הוא לכאן ולכאן אייתי תמניא מתמניא יובלי והני שית הוי להו ארביסר אשתכח דבמוצאי שביעית חרב. אלמא לר' יהודה