ר"ן עבודה זרה ח

ישפוך לארץ מרירתי ועדיין איוב קיים. ואם כדבריו מאי קושיא (דאיכא) [הא איכא] טרפיות באדם שהוא חי שכנגדו בבהמה אינה חי': ד"ו אבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהן משום הרוחה הוא דאסור וכו' פירש בלהשאילן ולהלותן פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה הוא שהרי הן נהנין בדבר ואינן חסירין כלום. אבל במקח וממכר מבעיא לן מי אמרי' אזיל ומודה אין כאן לפי שכמו שבא לידו חפץ יוצאין מתחת ידו מעות א"נ איפכא הילכך ליכא בה משום אזיל ומודה. אלא משום לפני עור. או דילמא כיון שבא לידו מה שהי' רוצה אזיל ומודה. ואמרי' למאי נ"מ דאית לי' בהמה לדידי'. וא"ת אמאי לא אמרי' נ"מ לזבוני לי' מידי דלא חזי לתקרובת. ותרצו דאין ה"נ אלא דאתא לאשמעי' רבותא דכי אית לי' בהמה לדידי' לית בי' משום לפני עור ולא אפשיט בעיין. וכיון דהאי אסורא מדרבנן הוא כ' הרמב"ן ז"ל דנקטינן לקולא. וכן כ' הר"ר אהרן הלוי תלמידו זצ"ל ולפ"ז מותר למכור להם כל דבר שאינו של תקרובת. ואי אית לי' בהמה לדידי' אפי' דברים שראוים להקרבה. ואיני רואה שיהי' זה דעת הגאונים ז"ל. שהרב אלפסי השמיט בעיא זו וכ' משנתינו בסתם משמע דס"ל דכולא בחד גונא היא משום דאזיל ומודה. וכן ראיתי לר"מ במז"ל שכ' בפ"ט מה' ע"ז שלשה ימים לפני אידיהן של עכו"ם אסור ליקח מהם ולמכור להן דבר המתקיים. שאסר הכל ולא חילק בין דברים הראוים לתקרובת לשאינן ראוים. ובין אית לי' בהמה לדידי' ללות ל' וכדבריהם נ"ל דאע"ג דבעיין הכא אפשיט סוגיין משום אזיל ומודה הוא. שהרי אם נפרש לשאת ולתת עמהם ליקח ולמכור כמו שאתה סובר מד' הר"מ במז"ל שהוא מפרש אותם כן. אם אתה אומר דטעמא משום לפני עור הוא ולא משום דאזיל ומודה. ע"כ ליקח מהם אינו אסור אלא משום גזירה דלמכור. וא"כ כי בעינן בסמוך בשלמא להשאילן דקא מרווח אלא לשאול מהם מעוטי קא ממעט להו. ואמר