ר"ן עבודה זרה מט

למימר מידי הוא טעמא אלא לר"ה הא אמר ר"ה נצוק חבור. אלא ש"מ דלר"ה גופי' לא פשיטא לי', ומדרב חסדא נמי דאמר להו להנהו סבוותא קטיפו קטופו ליכא לאתויי ראי' דכיון דלר"ה מספק"ל רב חסדא נמי מזהר עלה לכתחי' כי היכי דלא לעייל נפשי' בספיקי' דרבי' אלא שיש לדחות ולומר דלר"ה ודאי פשיטא לי' כדמשמע הכא לכאורה בסוגיין. והא דאמרי' בפ' ר' ישמעאל ש"מ נצוק חבור ודחינן לה ולא אמרי' מידי הוא טעמא אלא לרב הונא ר"ה ודאי נצוק חבור ס"ל. לאו ראי' היא דדילמא התם הכי דייק ש"מ מהא דס"ל לר"ה דנצוק חבור ליין נסך וא"ה מאי קמ"ל הא אמרה חדא זמנא ומשו"ה דחינן בשפחסתו בורו והא קמ"ל דאפי' למ"ד נצוק אינו חבור בשפחסתו מודה. ועל זה הדרך מתקיימים דברי הראשונים ז"ל. אלא שקשה לדבריהם הא דאמרי' בסמוך דמר זוטרא ורבה בר ר"ה שרו למשתי (בקנושקניז) [בקנישקנין] ואיכא דאמרי דרבה בר ר"ה גופי' עבד עובדא בנפשי', וכיון שהנצוק אסור היאך אפשר דבקנישקניז שרי דודאי חבורו של כלי זה לא גרע מחבורו של נצוק. ואע"פ שהראב"ד ז"ל כתב בתשו' דכי אמרי נצוק חבור ה"מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא אבל האי קנישקניז מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו"ם ומשום הכי ל"ה חבור. אינו מספיק אצלי שכבר הכרחנו למעלה דלר"ה דאמר נצוק חבור אפי' בנצוק שאין סופו לירד קאמר. הלכך משמע דהך שריותא דקנישקניז פליגא אדר"ה וכן נמי ההוא עובדא דההיא חביתא דאשתקל לברזא דבסו"פ ר' ישמעאל דמסקי' דכל דאתי בברזא אסיר ואידך שרי. משמע דפליגא אדר"ה. סוף דבר שאין לאיסור של נצוק הכרע גמור מן הסוגיות ורפוי מרפיא בידן. והרב בעל המאור ז"ל כ' שדעתו נוטה להתירו בדיעבד דהא קיי"ל דטהרות עדיפי מיין נסך ואמרי' דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה כ"ש שיש לנו לומר ביין נסך שאין הנצוק חבור הוא ולהתירו בדיעבד:

דף ע"ג מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי' רת"ם ז"ל בס' הישר דדוקא ביין נסך ממש דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע"ז אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה. והקשו עליו מדתני' בתוספתא עכו"ם שטעם במינקת ונפלה ממנו טפה כ"ש אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכ"ש. אלמא סתם יינם נמי במינם במשהו. וליכא למימר דהאי תנא דברייתא סובר כל מין במינו במשהו דא"כ למה לי' למתני מפני שטפה של יין נסך וכו' כל אסורין שבתורה נמי הכי דינייהו דבמינם במשהו אלא ש"מ דלהאי תנא דוקא ביין נסך אבל בשאר אסורין לא. וש"מ דסתם יינם אוסר במשהו כיין נסך. ומיהו דוקא ביין שנאסר בהנאה אבל יין שאינו נאסר אלא בשתי' אינו אוסר בכ"ש. דהא אמרי' בגמ' בסמוך דהאי דאוסר יין נסך בכ"ש משום חומרא דע"ז הוא. הלכך דוקא ביין שנאסר בהנאה שיש בו משום לתא דע"ז אבל ביין שלא נאסר אלא בשתי' דלית ביה משום לתא דע"ז לא:

גמר' כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' כגון שלא נפל בבת אחת יין שהוא ראוי ליתן טעם במים שהוא כשיעור יין שבבור הא אילו נפל בבת אחת יין שהי' ראוי ליתן טעם בכיוצא בו בשאינו מינו ודאי לא אמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל. שכל שנפל בבת אחת כדי נתינת טעם אפי' איסורא לגו התירא לא בטיל שהרי שנינו שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העיסה. אלמא איסורא שנפל לגו היתרא ב"א כדי נתינת טעם לא בטיל. וא"ת א"כ מאי קא מקשי עלי' דרב דימי אמר