ר"ן עבודה זרה לט

היו מבוקעות אסורות פי' משום דבלעי ושמא יש בהם נותן טעם. וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל שאם היו הענבים מרוטות. והענבה מטולטלת מעוקצה וקרובה לינטל הרי היא כמבוקעת ואסורה: ד' ס"ה ע"ב. גמ' שרא רבא למפיני' ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל. כתב ר"ח ז"ל ש"מ דפת של עכו"ם אסור איסור חמור דחיישינן דילמא נפל בחטי יין נסך והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ חטים לא ניקח שמא נפל עליהם יין נסך אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן: ד' ס"ו ע"ב. אמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת. הפת מותרת. וא"ת מאי קא מייתי רבא ראי' דילמא שאני התם דאינו אסור בהנאה הילכך דינא הוא דלשתרי דהא אין כאן טעם כמון. אבל יין נסך דאסור בהנאה כיון דמתהני מריחא אסור. דמ"מ הא מתהני מאסורי הנאה. תי' הרמב"ן ז"ל דטעמא דאביי דאסר משום דס"ל דריחא כטעמא הוא ואפי' בשאר איסורי אכילה דלאו איסורי הנאה אסר בהו ריחא כטעמא ואפי' לא מכוין אסור כדאמרי' במתעסק בחלבים ובעריות שכבר נהנה והא דאמרי' בפ' כל שעה [ד' כ"ה] דכל היכא דלא מכוין שרי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. שאני התם שאינו שואף הריח בפיו אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של הריח ס"ל לאביי דהרי הוא כאילו טועם מממשו של איסור. ומשו"ה מייתי רבא סיעתי' מהא דתרומה דאי ריחא כטעמה בכמון של תרומה הו"ל למיסר שהרי טועם ריחו של איסור. ולענין פסק הלכה בכל הני דאיפלגי בהו אביי ורבא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות והלכתא בכולהו כרבא דקיי"ל דכל היכא דאביי ורבא [פליגי] הלכתא כרבא לבר