ר"ן עבודה זרה לח

אלא משו"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו, ולפיכך מותרין דדוקא בע"ז הוא שחידש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים שיהיו חליפי' נתפסין באיסור שלה אבל בשאר אסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת אלמא כיון שאין ממון זה דמי איסור הנאה אע"פ שבגרמא שלהן ומחמתן באו לידו מותר. אף שכר פעולה ביין נסך כיון שאינו דמיו אע"פ שבגרמא שלא בא למה נאסר. אלא הואיל ותופס את דמיו בע"ז גזרו בי' רבנן אף על שכר פעולה מפני שנראה כמחליף והרי שביעית וכו'. ומן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מע"ז ושביעית. לפי שאינן דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו. וזה שלא כד' רש"י ז"ל שכ' בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה דלמוכר עצמו אסורין ואין מקום להאריך בזה:

שם. נמצא פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. כלומר שגזירת הכ' הוא בפירות שביעית דלאכלה ניתנו ולא לדבר אחר. והיינו דתנן במס' שביעית [פ"ח[ אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מפירות שביעית. והא דאמרי' בפ' האיש מקדש (ד' נ"ב] וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת דיעבד קאמר הא לכתחי' אסור לקדש בהן את האשה כמו שאסור ליקח בהן בהמה עבדים וקרקעות דלאכלה ניתנו ולא לדבר אחר, והיינו ש"מ לומר דאע"ג דאסור מקודשת היא וכך אמרו בירושלמי מה בין הקונה אשה לקונה שפחה וכו':

ד' ס"ג. והא מחסרא משיכה, וא"ת ומאי קושיא והא קיי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות וא"כ מדאו' לא מחסרא משיכה. ואע"ג דרבנן תקון משיכה איסור אתנן דאורייתא הוא. י"ל דלר' יוחנן הכי נמי אבל הכא אליבא דר"ל מקשי' כלומר הניחא לר' יוחנן מתוקמא שפיר הך ברייתא דאמ' התבעלי לי בטלה זה. אבל לר"ל מאי איכא למימר ומצינו סוגיות בתלמוד דמקשה. אליבא דחד אע"ג דלית הלכתא כותי' כדמקשי' בפרק האיש מקדש [ד' נ"א] את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואילו אנן קיי"ל דקנה ובריש פ' האשה שנתארמלה מקשי' ונימא רוב נשים בתולות נשאת ואילו אנן קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכן נמי הא דמיפרק בזונה גוי' דלא קניא במשיכה ופרש"י ז"ל דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא. כר"ל אתיא דאלו לר' יוחנן איפכא הוא בישראל מעות [קונה] ובעכו"ם משיכה:

ד' ס"ד. שאני גר כיון דדעתי' לאיגיורי ודאי בטלה. פי' נ"ל דהכי קאמר כיון דדעתי' לאיגיורי ודאי בטלה במכירתו דאע"ג דקיי"ל כרבנן דאמ' בפרקין דלעיל דמכרה לא בטלה. ה"מ בעכו"ם שנשאר בגיותו משום דמימר אמר דעכו"ם פלח וישראל נמי מזבן לה לעכו"ם ופלח לה אבל כל שמכרה משום דדעתי' לאיגיורי בטלה. או אפשר שיסתייעו מכאן אותן שפסקו כמ"ד דבצורף ישראל ד"ה בטל והכי קאמר כיין דדעתי' לאגיורי ודאי בטלה דמזבן לי' לצורף ישראל דאפי' רבנן מודו דבטל:

אבל א"א לפרש ודאי בטלה בפחיתה וכיוצא בזה דא"כ בתר דבטלוה למה להו לזבוני. אלא הכי קאמר א"כ תאמר דכל שהוא עצמה בטלה ומשהה לה גבי' לאחר שנתגייר גזרי' בי' דילמא משהה לה גבי' קודם ביטול כדגזרי' לעיל דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וכו', וא"ת תינח ע"ז דמהני לה ביטול אלא יין נסך מאי איכא למימר הא לא מהני בי' ביטול ואיהו סתמא קאמר כל מאי דאית לכו דמשמע אפי' יין נסך וא"כ תפשוט דלא תפיס דמיה ביד עכו"ם וה"ה לע"ז. י"ל דמסתמא סתם יינם הוא ואפשר בסתם יינם לא גזרו בו שיהא תופס את דמיו. א"נ כיון דאפי' אי מתסר לא מתסר אלא מדרבנן משום מצוה דגר התירו:

ד' ס"ה ע"ב מתני' יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם