ר"ן עבודה זרה לד

ההיא ברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל מהלכה וכמו שכתבנו למעלה דהא הכא דמגעו שלא בכונה הוא ואפ"ה כל דאתי בברזא אסיר ואפי' בהנאה:

ולענין פסק הלכה כ' רש"י ז"ל דלית הלכתא כר"פ כיון דרבנן דברייתא קיימי דלא כוותי' דאמרי' דבין מפיה בין משולי' בין מצדי' טמאה. ואין דבריו מחוורין שאפי' נאמר דקם לי' ר"פ כר' יהודה הלכתא כותיה דאמורא הוא ובתרא. ועוד דר"פ ללישנא בתרא כרבנן אתי' דכיון דכל דאתי בברזא אסיר משו"ה קתני בין מפיה בין משוליה בין מצדי' טמאה דמסתמא כל דאתי בברזא א"א להעלותו בא' ומאה. וכתב הרב בעל התרומה ז"ל דהאי דלא אסר ר"פ אלא עד ברזא היינו דוקא כשהעכו"ם לא תחב אצבעו עד חלל החבית שאילו נגע עד חלל החבית הוה לי' לגבי יין שלמעלה כנגע בשולי' ולגבי יין שלמטה כנגע בפיה דהכל טמא אפי' לר' יהודה. אלא הכא כשהניח ידו על עובי הנקב עסקינן וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שאם תחב בו את הברזא כך הוא דינו שכל היין אסור בשתיה וכן אם נטלו מן החבית שא"א שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית והרמב"ן ז"ל רצענין יין שנשפך אפילו הי' הנקב סתום במגופה שאין שם שכשוך בראש הברזא אסור שכיון שנשפך היין כחו הוא כדאמרי' בסנהדרין (ד' ע"ז) האי מאן דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בדקא דמיא וקטליה מחייב גירי דידי' [נינהו] וה"מ בכח ראשון כלו' שכפתי' סמוך לשפת המים ופתח להם וקלחו עליו עד שמת אבל בכח שני לא. והכא כולי חמרא כח ראשון הוא הלכך כחו מיקרי והו"ל מוריק אוריקי ואסיר בשתיה. ומיהו שלא בכונה מותר דלא גזור רבנן בכחו שלא בכונה:

ד' ס' עכו"ם נקיט דנא וישראל כובא וקא מוריק חמרא אסור דוקא דנקיט לי עכו"ם בלחודיה אבל אי נקיטי ישראל ועכו"ם דנא ומוריקו חמרא שרי כדאמרינן בפ' השוכר (ד' ע"ג) דילמא משתליתו ושדיתו עלי' וקא אתי מכח עכו"ם ואסיר, כלו' דאתי מכח עכו"ם לבדו ואסיר, וכן פירש"י ז"ל אלמא כל היכא דאי' כח ישראל בהדי עכו"ם שרי. אבל אמרו בתוס' דה"מ בשישראל יכול להריק היין לבדו אבל זה אינו יכול וזה אינו יכול וכ"ש אם העכו"ם יכול וישראל אינו יכול אסור דהו"ל בכח עכו"ם גרידא והכי מוכחא סוגי' דבפ' המצניע גבי טומאה:

שם. ואי מצדד אצדודי חמרא אסיר. פירש"י ז"ל דבכובא מלאה עסקי' ואסרינן לי' משום דילמא נגע. ואחרים פי' דמשום קרקושי נאסר לפי שהוא משכשך בכונה. וא"ת א"כ בסמוך גבי כובא היכא אסיקנא חסר שרי והא כי דרי לי' מקרקש לה. איכא למימר דהתם היינו טעמא דשרי משום דלא ניחא לי' בקרקושה דדילמא משתפיך עילוי' והראב"ד ז"ל פי' דהיינו טעמא דאסרי' כי מצדד אצדודי לפי שבצדוד הכובא א"א שלא ירבה בשפיכת היין שהדנא עומדת על שפת הכובא ונמצא שהורק מכח עכו"ם. ואינו מחוור דאכתי כחו וכח ישראל אי' ושרי כדאמרי' בפ' השוכר (דע"ב) א"ל רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליסייע עכו"ם בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו לי' עלוי' וקא אתי מכח עכו"ם ואסיר. כלו' מכח עכו"ם לבדו אלמא כי לא שדו לי' עילוי' אלא דהוה בו כחו וכח ישראל דיעבד שרי וכן פירש"י ז"ל שם. ומיהו לראב"ד ז"ל לא קשיא ליה שהוא פי' בההיא דהשוכר דאפילו דיעבד נמי אסור משום דחיישינן דילמא שדו לי' כוליה עילוי'. ויש לזה הוכחה בירושלמי:

אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקרו לעכו"ם וכו' כתוב במקצת הנוסחאות וא"ת דרבא גופי' אמר בפ' השוכר להנהו שפוכאי דשפכי לא תשבקו לעכו"ם לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו אלמא דדוקא בשפיכה הוא דגזרינן אבל בהולכה לא. י"ל דאין ה"נ דמדינא הולכה שריא אבל הכא רבא היה [אומר] עצה טובה דכי דרי חביתא דחמרא כדי