ר"ן עבודה זרה לב

החצאין זו בזו והוי נוגע ביין ע"י חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם שכשך בקנה, והכא ליכא שכשוך, והא בהני עובדא ודאי מגעו ע"י דבר אחר שלא בכונת נסוך הוא ואפ"ה אם שכשך אסור בהנאה לפי דבריו ז"ל. ואיכא למידק עלי' דא"כ הא דתנן נפל לבור ומדדו בקנה והתיז את הצרעה בקנה, כולה בשלא שכשך, והוא מן התימה האיך אפשר להתיז את הצרעה בקנה שלא ישכשך, וכ"ת שכשוך גדול בעינן והלא הוא ז"ל כתב כאן שאם יוציא את ידו א"א לשומרו שלא ישכשך, אלמא שכשוך בכל דהו הוי א"ו לא חיישי להכי כלל וכולה מילתא תליא אי מחזי כמכוין לנסך או לא, והכא כשהכניס ידו למנקטא לאתרוגא הו"ל מגעו שלא בכונה ומשו"ה אמר להו דלינקטוה לידי' כדי שלא יעשה מעשה מוכיח שהוא מכוין לנסך דכל דלא עביד הכי הו"ל כמדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה, ולפיכך השמיט הרב אלפסי ז"ל האי עובדא דאתרוגא מפני שהוא סובר מגע עצמו אע"פ שהוא שלא בכונת נסוך אסור בהנאה מעובדא דהוה במחוזא דלעיל ודוחה מהלכה ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר. וכמו שכתבנו למעלה. אבל הרמב"ן ז"ל כ' שאין צריך לדחות האי עובדא אפילו לפי סברתו דאפשר דהאי עכו"ם היה סבור למנקטי' לאתרוגא קודם שיפול לתוך היין. נמצא שכשנגע עכו"ם ביין הו"ל מגעו שלא בכוונה ומשו"ה א"ל רב [אשי נקטוה] לידיה כי היכי דלשתרי לזבוני לעכו"ם. והראב"ד ז"ל מיקל עוד שפי' דהאי עובדא דאתרוגא להתירו בשתי' לפי שרובן אינם מנסכים אלא בשכשוך וכדרך שיטת רש"י ז"ל והוא הק' על דבריו מדאמרי' בההוא עכו"ם דאשתכח בי מעצרתא דאי ליכא טופח בהדחה בעלמא סגי אלמא הדחה מיהא בעי ואמאי והא הכא שרינן לי' אפילו בשתיה משום דליכא שכשוך. איכא למימר דהתם היינו טעמא משום דהוי מגעו בכונה הילכך חיישינן למיעוט המנסכין בלא שכשוך אבל הכא דליכא כונה לא חיישינן. ואין פי' זה מחוור דכל היכא דאי' מגע עצמו ליכא למשרי' בשתיה דלא גרע מנפל לבור ועלה מת דאמרי' ימכר:

שם. אמר רב אשי מנא אמינא לה דתני' וכו' ולא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. פירש"י ז"ל דאע"ג דלא ס"ל כוותיהו למוכרו לעכו"ם אחר, מההוא עכו"ם מיהא שרי דדמי נזקו הוא דקא שקיל ויכול ישראל לומר לו לא כל הימנך שתזיקני ולא תהא משלם דמי נזק וזו מן התימה מנ"ל לרב אשי דרבנן דפליגי עליהו דר"י בן בתירא ור"י בן בבא מודו דלמשקל דמי דההוא עכו"ם שרי דדילמא לרבנן כי היכא דלזבוני לי' אסור ה"נ למשקל דמי מההוא עכו"ם גופי' ותו איכא למידק אשמעתין והני תנאי דאמרי' דיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי מי נימא דפליגי אכולה מכילתין דע"ז דאסרי מגע עכו"ם אפילו בהנאה. לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דבמגע עכו"ם כו"ע מודו שהוא אסור אפי' בהנאה דאפי' תמצא לומר דמדאו' לא מתסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מדרבנן מיהא אסור ומשום בנותיהם שאפילו איסור הנאה גזרו בו מטעם זה כיון שיין שנתנסך אסור בהנאה מן התורה וכמ"ש בפ' אין מעמידין. והני תנאי לא במגע עכו"ם פליגי אלא במנסך יין לע"ז בלא נגיעה כגון ששפך ע"ג קרקע לשם ניסוך שאילו מתקנת בנותיהם לא מתסר אלא בשתיה כדין מוריק אורוקי ואי אמרי' דאדם אוסר דבר שאינו שלו אסור אפי' בהנאה כדין תקרובת ע"ז. ורב אשי פשיטא לי' דבסתם מגען לא מתסר אלא מדרבנן דאסור למשקל דמי ואפי' מההוא עכו"ם דנגע בי' דאי שקיל דמי יין נסך קא שקיל ולא דמי הזיקו שכיון שהוא מותר מן התורה ואין עליו שם ע"ז כלל יכול העכו"ם לומר לו אנא לא אזקתיך ולא מידי שהרי אין היין אסור עליכם אלא מפני גדר שגדרתם לעצמכם כדי להתרחק ממנו ואינו בדין שאהא נפסד בשביל כך אבל כשנסכו לע"ז ממש מחייב בתשלומין