ר"ן עבודה זרה לא

לבור אלא ע"כ לר"ה מכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך אפי' מה שלא נמשך זהו שיטתו של רש"י ז"ל. ודבריו עיקר אבל הרמב"ן ז"ל נדחק לפרש דלר"ה אינו נעשה יין נסך אלא מה שנמשך אבל מה שלא נמשך לא. והוא ז"ל צריך לידחק למה לן לאוקמה בגת פקוקה ובקושיין דירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ואין דבריו מתישבים. ולענין פסק הלכה קיי"ל כר"ה (וכו' ככ' בפי' להרי"ף ע"ש):

ד' נ"ו ואין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה. פי' דכיון דטבולין הם לתרומה אסור לגרום טומאה להם ואע"פ שלא הגיעו לעונת המעשרות שכיון שאם רצה מקדים ומפריש ענבים כדאמרי' מעשר ראשון שהקדימו בשבלין גורם טומאה לתרומה מיקרי. וא"ת דהא תנן [חלה פ"ג] ומייתי לה בפ"ק דנדה [ד' ו] נולד לעיסה ספק טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטומאה משנתגלגלה תעשה בטהרה. פי' מפני שכבר הוקבעה לחלה לגמרי. אלמא כל זמן שלא הוקבעה לחלה דהיינו עד שלא גילגלה. מותר לגרום לה טומאה אע"פ שאם רצה מפריש משתטיל לה מים כדתנן (חלה רפ"ג] אוכלין עראי בעיסה עד שתגלגל בחטים. גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה. וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה וי"ל דהתם לפי שכבר נטמאה מספק הוא דלא חיישינן אלא משהוקבעה לחלה] ולא משראוי ליטול ממנה חלה אבל אלו לא נולד לה ספק טומאה הכי נמי דמכיון שראוי להפריש ממנה חלה אסור לטמאה. והכי אי' בירושלמי דמס' חלה עלה דההיא מתני' דגרסי' התם בדין הי' שיטמא אדם את טבלו דבר תורה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי התרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור. מה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן. עשה שתנתן לאהרן בכהונתו. וכאן הואיל ואין אתה יכול ליתנה לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאן:

ד' נ"ז. קתני מיהת גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין. וא"ת לשני לי' קטנים אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה אבל בשתי' אסור. י"ל לא אפשר דא"כ אפי' גדולים נמי דכיון שמלו הרי קבלו עליהם לקיים כל המצות וא"כ לא גרעי מגר תושב דאמרי' בפ' השוכר ד' ס"ד] דיינו כשמנו. כלו' דאינו אסור בהנאה. הלכך ע"כ קתני קטנים אין עושין יין נסך אפי' ליאסר בשתיה קאמר. ואין זה מחוור דא"כ הו"ל לרב למימר דכי היכי דאקילי בגדולים מקילו בקטנים דומיא דבני השפחות לפי שאין מנסכין. אבל עכו"ם אפי' בן יומו עושה יין נסך ליאסר בשתי'. א"ו כי קתני גדולים עושין יין נסך לגמרי קאמרי' דלא דמו לגר תושב. דגר תושב קיבל עליו שבע מצות לקיימן לאלתר אבל אלו לא קבלו אותם אלא כדי לקיימן אחר טבילה, וכ"ת א"כ הדרא קושיין לדוכתה ולשני לי' מאי אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה איכא למימר דמשמע לי' לתלמודא דבתרוייהו מילתא פסיקתא קתני גדולים עושין יין נסך לגמרי, וקטנים אין עושין כלל:

ד' נ"ט ע"ב. אמר להו רב אשי נקטוה לידי' כי היכא דלא לשכשך. פירש"י ז"ל כי היכא דלא לשכשך וליתסר בהנאה, וכן פי' בהא דתני מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דנסוך לא הוי אלא ע"י שכשוך וכ"כ הר"מ במז"ל בפי"ו מה' מאכלות אסורות, ואף במגעו ע"י דבר אחר תפש לו רש"י ז"ל שיטה זו דכל היכא דשכשך אסור בהנאה, ואפי' שלא בכונת נסוך ואם לא שכשך אסור בשתי' ומותר בהנאה שהרי כתב לקמן גבי עובדא דחביתא דאשתקיל ברזא מיני' דבהדי ברזא אסור בשתי' ומותר בהנאה לפי שאין כאן שכשוך, וכן נמי כתב גבי עובדא דחביתא דאיפקעה] לאורכה, דהיינו טעמא דשריוהא לאזדבוני לנכרים משום דלא שכשך אע"פ שקירב