ר"ן עבודה זרה כח

ע"י מעשה כדאי' במס' חולין פ' השוחט [ד' מ"] ופליגי עלי' דר"ה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. ואפי' לפי פי' רבי' חננאל ז"ל שפי' שם דע"כ לא פליגי אלא במעשה זוטא אבל במעשה רבה מודו. הכא כיון שהכלים בעצמם לא נשתנו מעשה זוטא חשיב דלא עדיף ממנסך דקא אמרי' התם לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי דחשיב מעשה זוטא כיון שאינו ניכר. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"ה ור' יוחנן דאמרי לקמן דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אסור וגמרי לה מכלים דאחז דאלמא דכלים דאחז אפי' להדיוט הוו מתסרי. לית לן למיפשט בעיין מכלים דאחז. ואפ"ה קיי"ל דכלים שנשתמשו בהן בבית חניו אסורין דכיון דר' פשיטא לי' לר"י בן שאול ואמר דאסורין הן. אע"ג דאנן לא מצינן למגמר מקרא שהי' בידו מ"מ נקטינן כפשטי' כיון דלא אשכחן מאן דפליג עלי' וכ"כ הר"ם במז"ל בפ"ט מהל' ביאת מקדש:

ד' נ"ג ע"ב מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"ת ודילמא ע"י מעשה אסרום כדאמרי' לקמן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ואפשר דר"י סבר לה כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י שום מעשה. אבל הרמב"ן ז"ל תי' שאפי' אם נאמר שע"י מעשה אסרום מ"מ בביטול בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של עכו"ם שבאה ליד ישראל אין לה ביטול הכא יש לה ביטול שכיון שע"ז זו שלא מדעת בעלי' נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההיא מעשה שתהא נאסרת כאילו הי' של עכו"ם ה"נ הויא כשלו לענין בטול הלכך קודם שלקחה ישראל מן העכו"ם בביטול בעלמא סגי לה. ולא נראה לי כן אלא אף בזו אין לה בטילה עולמית. וראי' לדבר מדאמרי' לקמן אע"פ שאמרו שהמשתחוה לבהמה של חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כלו' ואפי' להדיוט וכמו שנפרש בס"ד. ומוכחי לה מכלים דאחז. ובודאי עיקר אוכחתין היא מדלא פרקינהו לאשתמושי בהו להדיוט דאל"כ היכי ילפינן הדיוט מגבוה דילמא לגבוה שאני דמאיסי. כדחזינן בנעבד דבע"ח דאסר רחמנא גבוה ושרי להדיוט. אלא ע"כ הכי קאמר אלא מכלים דאחז דמדלא פרקינ' לאשתמושי בהו להדיוט ש"מ דעשה בה מעשה בדבר שאינו שלו נאסר ואפי' להדיוט. וכ"כ רש"י ז"ל אלא מכלים של בהמ"ק שהזניחם אחז איתסרו להו גזרו עליהם חזקי' וסיעתו איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמר ליפרקי' ולפקי' לחולין ע"כ וכיון שכן ע"כ לית לן הא דאמרי' בסוגי' דלעיל גבי אבני מזבח אבל הכא כיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט. דאי אית לן הכי לא מוכחי' ולא מידי דלגבוה שאני משום דמאיסי. ולהדיוט נמי משום דלאו אורח ארעא. וטעמן של חלוף סוגיות הללו דמשום דלעיל מהדרינן למימר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואפי' לגבוה צריכינן לשנויי משום לאו אורח ארעא וכו'. אבל השתא דסבירא לן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ואפי' להדיוט. נקטינן מילתא כפשטא דלהדיוט אסירי מדינא ולאו משום לאו אורח ארעא. וכיון שכן אם אי' דעכו"ם שעשה מעשה לע"ז בדבר שהוא של ישראל ואסרו יש לו ביטול הדרא קושיא דלעיל לדוכתא גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון לתברינהו ולבטלינהו ולפקינהו לחולין ולא מצינן לשנויי מאי דשנינן לעיל דכיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט דהשתא לית לן הכי וכדכתיבנא. אלא ע"כ טעמא דמילתא דלא בטלינהו לאשתמושי להדיוט משום דכיון דע"י מעשה נאסרו הוו להו ע"ז דישראל ואין להם