ר"ן עבודה זרה יח

אבל ערבי וגבעוני מהול פסולין דמולי שאר העכו"ם כערלים נינהו כדכתיב כי כל העכ"ום ערלים:

דף כ"ח. חושש הוא דלא הא כייבי לי' טובא שפיר דמי. כלומר דככי ושיני הרי הן כמכה של חלל. וא"ת ומאי קושיא דילמא שאני גמיעה דכיון שאין בה איסור כלל אע"ג דלאו סכנתא היא כיון דכי כייבי לי' טובא שפיר דמי ולא גזרינן משום שחיקת סמנין. ויש לומר דאי לאו משום סכנתא לא הוה שרינן לגמוע ולפלוט כיון דאיכא תקנתא כדתני סיפא אבל גומע ובולע:

שם ת"ש דר' יוחנן חש בצפדינא וכו'. אלמא מכה דר' חלל היא. וא"ת מאי קושיא שאני הבא דליכא מלאכה דאורייתא וכיון שאינו אלא שבות בעלמא ראוי להתירו אפי' במקום שאין בו סכנה וכדאמרי' בפ' מפנין [דקכ"ט[ צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת. י"ל ה"מ בחולה אבל מיחוש בעלמא שאדם מתחזק והולך עמו כבריא בשוק כגון צפדינא וכיוצא בה אי לאו משום סכנה אפי' שבות בעלמא לא היינו מתירין בו. עוד י"ל דכי שרינן בחולה שאין בו סכנה שבות של דבריהם ה"מ שבות דאמירה לעכו"ם דלית בי' מעשה. אבל ע"י ישראל אפי' שבות של דבריהם אין מתירין בו אלא היכא דאיכא סכנת אבר לפי שיותר הוא חמור שבות של דבריהם ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י עכו"ם ולפנינו נאריך עוד בזה בס"ד:

שם ע"ב. מ"ט דשוריאני דעינא בלבא תלו. מהא שמעי' דמשום סכנת אבר א' אין מחללין את השבת. אא"כ יש בדבר סכנת מיתה דטעמא דשוריאני דעינא בלבא תלו הא לא"ה משום סכנת עורון לחוד אין מחללין את השבת. וכן פירש"י ז"ל דכי קס"ד מעיקרא דלמשחק ואתויי סמנין לא. משום דהוה סבירא לן דלאו סכנת נפשות הוא אלא סכנת עורון. ושמעי' נמי דכל היכא דאיכא סכנת אבר אע"פ שאין מתירין בו מלאכות של תורה. מלאכות של דבריהם מתירין בו אפי' ע"י ישראל שהרי אפי' היכא דשחיק סמנין מאתמול שבות של דבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סמנין. אפ"ה שרינן לי' ע"י ישראל. וכיון שאנו מתירין שבות על ידי ישראל כ"ש אמירה לעכו"ם במלאכה גמורה שיותר הוא חמור שבות ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י עכו"ם כמו שיתבאר בס"ד. ומיהו כי שרינן אפי' שבות ע"י ישראל ה"מ היכא דאיכא מיהא סכנת אבר אבל חולה שאין בו לא סכנת אבר ולא סכנת נפש נהי דשרינן בי' מלאכה גמורה ע"י עכו"ם וכדאמרינן בפרק מפנין [שם[ צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת. אין מתירין לו ע"י ישראל אפי' שבות של דבריהם וראי' לדבר מדאמרינן בפ' יו"ט שחל [ביצה ד' כ"ב] אמימר שרא למכחל עינא מעכו"ם בשבת ואמר לי' רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא ברי' דרב עילאי כל צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת ה"מ היכא דלא מסייע בהדי' ומר הא קא מסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח ומשני מסייע אין בו ממש. והרי איסורו של כותל אינו אלא מדבריהם כדאי' בפ' המצניע [ד' צ"ג] ואפ"ה לא שרינן לי' ע"י ישראל היכא דליכא אפי' סכנת אבר אלמא דחולה שאין בו אפי' סכנת אבר אין צרכיו נעשין אלא ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל כלל ומסתברא דכי שרינן לי' ע"י [עכו"ם[ ה"מ בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא. ולא עוד אלא אפי' דברים שהן מותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחים שלרפואה הוא מתכוין. זו היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרי' לעיל דאפי' היכא דכייבי לי' טובא חושש קרי לי' לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא:

נמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל. אין בו סכנת