ר"ן עבודה זרה יט

נפש אלא סכנת אבר צרכיו במלאכת דאורייתא נעשין ע"י עכו"ם ובשל דבריהם אפילו על ידי ישראל. אין בו אפי' סכנת אבר אלא חולי בעלמא צרכיו נעשים ע"י עכו"ם אפי' במלאכות של תורה. אבל לא ע"י ישראל ואפי' בשל דבריהם. מיחוש בעלמא כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין בו כלום ולא עוד אלא שאפי' דברים המותרים לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מתכוין לרפואה. זהו דעת הרמב"ן ז"ל בדברים הללו בס' תורת האדם: דף ל"ב ע"ב ומני ר' יהודה בן בתירא היא פי' דמדתנן מפני שהוא כזבחי מתים משמע דהרי הוא כמת ממש ואף לענין טומאה ומני ר"י בן בתירא היא דאלו לרבנן דפליגי עלי'. דוקא איסור הנאה אית להו אבל טומאה לא דכיון דאסור איסור אכילה בדאורייתא סברי רבנן דאתא דוד ואמר דבההוא איסור יש בו איסור הנאה אבל טומאה שלא הוזכרה בתורה לא דרשי לה מההוא קרא: פרק כל הצלמים. דף מ"ג ע"ב. ומי חיישינן לחשדא והא ההיא כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. ק"ל אלא מאי ס"ל למקשה דקיומן אסור מן התורה ולא משום חשדא וכמו שכתבתי למעלה. וא"כ כ"ש דקשיא לדידי' היכי מקיימו לה אבוה דשמואל ולוי לההוא אנדרטא. אלא שראיתי לגאון שפירש דשעת השמד הי' וכשבטל השמד העבירוהו משם. ולפ"ז א"ש דהכי מקשי בשלמא לדידי קיומן אסור מן התורה אבל לחשדא לא חיישינן ומשו"ה הוה מצלו בה אבהו דשמואל ולוי דלחשדא לא חיישינן ולא הוה מצי למיעקרי' דשעת השמד הי'. אבל לדידך דאמרת דקיומן מותר מן התורה אבל לחשדא חיישינן נהי דלא מצו למעקרי' משום שמד לא לעלוייה לצלויי התם. ומשני דכיון דשכיחי בה רבים ליכא למיחש לחשדא. ונראה לי שזה שהזקיקו לגאון ז"ל לכתוב כך: דף מ"ה ע"ב. מבעי להו לאילן שנטעו מתחילה לכך. וא"ת בשלמא למ"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד א"ש דבשעת אסורא הוי בה תפישת ידי אדם. אלא למ"ד עד שתעבד מאי איכא למימר הא הויא ליה בשעה שהיא נאסרת בעבודתה כאילן שנטעו ולבסוף עבדו. י"ל דאפי' למ"ד עד שתעבד כיון דנטעו מתחילה לכך מתסר דמהניא לה תפיסת ידי אדם דמעיקרא: דף מ"ו. המשתחוה להר אבניו מה הן למזבח. פירש"י ז"ל דרמי בר חמא חדא מגו חדא קא מבעיא לי' אי יש נעבד במחובר לגבוה או לא. ואם תמצא לומר יש נעבד במחובר לגבוה.