ר"ן עבודה זרה טו

לעבירה אסור. לאיסור ולהיתר מותר. כן כתב הראב"ד ז"ל : כל היכא דאיכא למתלי תלינן וכו'. הקשה ר"ת ז"ל מדתנן בפ' הנזקין [דס"א] משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחים ותנור מפני דרכי שלום. ובמאי עסקינן אי בדאיכא [למתלי אף אי לאו משום דרכי שלום שרי כדאמרי' הכא ואי בדליכא למתלי] הא אסיקנא הכא דכל היכא דליכא למתלי אסור. תי' הוא ז"ל לעולם בדליכא למתלי ואפ"ה משום דרכי שלום מותר. אבל בשמעתין במכירה עסקי' ומי שאינו רוצה למכור את כליו אין מחזיקין לו איבה. ואין זה נכון דודאי גבי אומן כיון דלהאי מזבין ולהאי לא מזבין איכא איבה. א"ו ההיא דגיטין בדאיכא למתלי הוא. וכי תימא א"כ למה לי טעמא דדרכי שלום הא אסיקנא בשמעתין דכל היכא דאיכא למתלי תלינן י"ל ה"מ במכירה שכיון שהוא צריך למעות לא החמירו חכמים עליו כל היכא דאיכא למתלי אבל בשאלה דלא מטי' לידי' היינו אומרים דלא להשאיל ולא לוקי נפשי' בספק איסור. אם לא שהתירו חכמים משום דרכי שלום, וכן מפורש בירושלמי בפ' ה' דשביעית ר' זעירא בעיא קומי ר' מנא מתני' בסתם אבל במפרש לא. א"ל סתמא לאו (כפירושו] שאני אומר נפה לספור בו מעות כברה לכבור בה חול ריחים לטחון בה סמנין. תנור לטמון בו אונין של פשתן: שם כדרך שאמרו אסור למכור לעכו"ם כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם. וא"ת וכי היכי דלעיל תלינן אימור לשחיטה זבני הכא אמאי לא תלינן דלישראל מזבן לי' י"ל כי תלינן ה"מ במידי דאפשר דבשעת המקח הוברר הדבר דלהתירא בעי לה ומקפיד בכך כגון הרוצה בהמה לשחיטה שמקפיד בה שלא תעשה מלאכה. אבל ישראל חשוד שאין לו קפידא בין ישראל לעכו"ם כה"ג לא תלינן: דף ט"ז ולטעמיך אין מקריבין אותו היום למחר מ"ט וא"ת הא נ"מ טובא כדי שלא ילך ויודה לע"ז שלו תי' הרמב"ן ז"ל שכיון שמס מושל עליהם הי' ליכא למיחש למודה. ומה שטרח לבטלה מפני שהי' ע"ז בזוי' עליהם. ועוד שהי' להם חלישות דעת בדבר דרבנן לאו בני מתן כרגא נינהו: דף כ"א. מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. אמרי' עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפי' לבית דירה ומשכיר הוא לו אפי' לבית דירה. ולפ"ז מתני' ה"פ אף. באותן מקומות שהקילו להשכיר כגון סוריא לר"מ או א"י לר' יוסי לא לבית דירה הקילו. אבל בחו"ל שהקילו אפי' למכור אף להשכיר לבית דירה התירו וטעמא דמילתא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מילתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס ע"ז בביתו הוא. והכי מוכח בסוף מכות [ד' כ"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא