ר"ן צט

נראה שבני צבור אחר שלא קבלו עליהם ככה שאין להם להתנהג עם העובר הזה כדין מנודה וא"כ הוא איכא למימר גבי יחיד שאפילו קבל על עצמו בפירוש שאם יעשה כך יהא דינו כמנודה ומוחרם לכל ישראל ועבר ועשה שאינו כן לגבי דידן דלאו כל כמיניה לאסור עלן ד' אמות דיליה ושאר דברים מדין קבלתו ולפיכך בנדון זה אין עלינו להתנהג עם ראובן זה כדין מנודה שלא קבלו דבר עלינו והוא בעצמו כן ומעשה דיהודה נמי הכי הוה שהוא קבל על עצמו לעמוד בנדוי ולפיכך אע"פ שהיה קודם מעשה היה מחייב לנהוג במה שקבל אבל לחייב אחרים מצד קבלתו אין לנו. אלו דברי החולק

ואע"פ שידעתי שאינך צריך לדעתי ומה ידעתי ולא תדע להשלים רצונך אכתוב לך מה ה שנראה בעיני. דעתי גם אני כדברי החולק הזה אבל לא בכל דבריו לפי שאיני מחלק בנדוי קודם מעשה לאחר מעשה (א) דודאי כשם שיש רשות לצבור או לב"ד לנדות אחר מעשה כך יש להם רשות לנדות קודם מעשה דמאי שנא והא אמרינן בפרק אלו מגלחין (דף טז) ומנא לן דמפקרינן נכסי דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו וכי היכי דמפקרינן נכסי קודם מעשה אם ועבור על גזירתם ולא עוד אלא שמחייבים אותו מיתה כמו שראינו שהמית יהושע לעכן, ושאול שאמר מות יומת יהונתן כ"ש שהן יכולין לגזור עליו נדוי וזו ודאי אינה מדין קבלה שהיאך יתחייב מיתה עליה (ב) אלא כך הוא דינו של חרם שהחרים מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל שהעובר עליו מתחייב מיתה וכיון שקונסין אותו מיתה כל שכן שרשאין לנדותו קודם מעשה ולא מדין קבלה ואף ב"ד ואנשי העיר כיון שהם רשאין להחרים ודאי שהחרם חל עליו קודם מעשה ולא מדין קבלה אלא שהחרם שלהם חל על כל שחייבים לילך בתקנתם ודברי הרמב"ן ז"ל מפורשין כן במשפט החרם שחבר. וכל מה שהביא החולק ראיה לדבריו מצדקיהו ושאול ומקבלת התורה בארור מהנהגת הקהלות שאין נוהגין כדין מוחרם עם מי שעובר על החרם וכן חרם סתם שמחייבים ב"ד קודם ומעשה נראה לי שיש לי לכל אלו דעת אחרת משום דמסקינן בסוף שבועת העדות דף לו) באלה שאין עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כאלה שיש עמה שבועה וכיון שכן המקלל עצמו אם יעשה דבר פלוני הרי הוא מחוייב שלא לעשותו ולפיכך כל שהזכיר לשון ארור או לשון חרם ונדוי קודם מעשה יש לספק בו ולומר שלא נתכוון בו לחרם ונדוי אלא לאסור אותו דבר על עצמו ולפיכך אע"פ שקבלו כל התורה באבוב אין נוהגים כדין מוחרם עם מי שעובר עבירה אחת לפי שלא נתקבלו אלא לקבלה והיינו דאמרינן התם בפרק שבועת העדות (דף לו) ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה כלומר שמבארים אותו בכל ענין וענין כפי מה שמוכחת כוונת הענין

ולפיכך דעתי כדברי החולק בזה שקדם (ג) שחרם שמטילין צבור קודם מעשה אינו א אלא לאסור אותו דבר אבל לא שיהיו חייבים לנהוג עמו כדין מוחרם (ה) לפי ושכיון שבקצת חרמות הן רגילין לפרש שכל העובר יהא דינו כדין מוסרם ומנודה הא משמע דכל שלא פירשו כן אין דעתם אלא לאסור אותו דבר ולא להטיל חרם ונדוי אע"פ שהן רשאין בכך והרי זו כאותה ששנינו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כלומר שאע"פ שמן הסתם היה ראוי להחמיר ולנהוג עם העובר כדין מוחרם וכמו שנסתפק בזה הרשב"א ז"ל בתשובתו אעפ"כ כיון שלא נהגו לנהוג עמו, כדין מוחרם ולא עוד שבמקצת חרמים שלהם הם מפרשים שכל העובר יהא מוחרם ומנודה הרי הם כמפרשים שכל שלא פירשו כן אין מתכוונים אלא לאסור אותו דבר הא אם פירשו חל נדוי שלהם ולא מדין קבלה שהרי אפילו על אותם שלא קבלו עליהם הוא חל (ה) הילכך בנדון זה כיון שדברי ראובן זה מוכיחים שלא לאסור על עצמו הדבר אמר כן שהרי פירש ואמר שיהא מוחרם ומנודה לכל ישראל וקי"ל שאדם יכול לנדות עצמו כדמוכחא ההיא דיהודה