ר"ן צח

בטעמא בלחוד ואין זה משמע הסוגיא כלל אלא ודאי משמע דכל מאן דאתי מחמתך מדעתי קאמר ולישנא קמא נקט תלמודא משום דאמסקנא לא קאי וכיון שדחינו קושייתו של הרמב"ן ז"ל ודבר ברור וסברא מכרעת אנו סומכים על דברי הראב"ד ז"ל שכבר הסכימו גדולי האחרונים ז"ל בדבר

סה כתבת ראובן הדר בפירפינייא"ן עם אשתו ובניו והלך לו הוא לבדו בעיר מאיורק"א ושם התנה עם הקהל להיות שליח צבור להם בשטר ועדים ונשבע שבועה חמורה וקבל על עצמו בפני הזקנים שיהא מוחרם ומנודה אם לא וקיים תנאו והתחיל במלאכתו והתפלל להם חדש או חדשים והתירו לו פסת יד והעניקוהו בממון ואח"כ בקש מהם שיניחוהו לצאת משם להביא אשתו ובניו עמו שם וישבע להם שנית שבועה חמורה על דעת רבים וקבל על עצמו שיהא מנודה ומוחרם לכל ישראל אם. יזוז מן ברצלונ"ה ללכת לשום מקום בעולם עד שתבא אשתו אל ברצלונ"ה ומשם יבואו למאיורק"ה ובכן יצא ממאיורק"ה ובא לברצלונ"ה ומברצלונ"ה בא הנה פירפינייא"ן לביתו ולא שת לבו לשבועותיו וחרמיו

ועתה שאול שאלו בני קהל פירפינייא"ן להרחיק ולהרים מכשול אם יחוייבו להבדל ולהתרחק מראובן זה כדין מנודה ומוחרם אם לא. וכתבת גבירנו י"א שנפלה: מחלוקה בזה בין החכמים אשר שם. שמהם אומרים שצריך להתרחק ממנו כדין כל מנודה ומוחרם שהחרימוהו ב"ד על דבר שנתחייב להחרימו אחר שקבל על עצמו כן אם יעשו כך ועבר ועשה והביא ראיה ממה שאמרו ז"ל פרק אלו הן הגולין (דף יאי) אמר רב יהודה אמר רב נדוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה דכתיב יחי ראובן ואל ימות וכו' כדאיתא התם אלמא נדוי שקבל אדם על עצמו אם לא יעשה או אם יעשה כך ועבר הוי נדויו נדוי גמור. ודינו כמנודה לכל אדם. ויש חולק ואומר דכל קבלת חרם ונדוי קודם מעשה הן על דבר מצוה הן על דבר הרשות הן קבלת יחיד הן קבלת צבור אינו אלא כעין שבועה שהם מחוייבים לקבל אותו דבר דומיא דאלה דצדקיהו דכתיב ויביאהו באלה וקרו ליה שבועה וכן בשאול כדאיתא בשבועות אלמא אלה דקודם מעשה אינו אלא שבועה אבל לא שיהיה העובר כמנודה להתרחק ממנו דלא עדיפא קללת צבור בחרם וארור מארור שאמר משה ע"ה מפי הגבורה על אשר לא יקים את דברי התורה ולא עלה על דעת שמי שיעבור על אחת מכל המצות שיהא מחוייב להתנהג עמו כדין מוחרם אלא שהוא מצוה לנדותו וכן דרך רז"ל כשיאמרו על מי שיעשה כך יהא בנדוי שאם עשה אין דינו כמנודה רק כמחוייב נדוי כאמרם (קדושין דף כח) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרו עד היכן גלגול שבועה דאמר ליה עבד אתה ומקשינן האי שמותי, משמתינן לוה אלמא יהא בנדוי דקאמרי היינו חייב נדוי אבל לא שיהא לו דין מנודה עד שינדוהו אחרי עברו לפי שאין דין נדוי ראוי לחול קודם מעשה וכן ב"ד כאשר יראו להחרים סתם על מי שיטעון שקר מחייבים הנתבע שיקבל בשמתא סתם אם לא יודה: חיובו כמו שבא בספרי הראשונים היחשב שמי שימצא שקר בדבריו אחרי כן שיהא דינו כמנודה אחרי כן להתרחק ממנו זה לא שמענו ולא הוגד לנו

וחזק עוד דבריו ממה שכתב הרשב"א בתשובה שהמנהג הוא בהנהגת קהלות פירפינייא"ן שמחרימים על המסים וכל שאר תקונים ויש שעוברים כמה פעמים ואין נוהגים על העובר כדין מנודה ומוחרם. וכתב הוא ז"ל בתשובתו שכיון שנהגו כן אנו תופסים ההנהגה כהלכה מכל זה דן החולק לומר דנדוי קודם מעשה אינו אלא כעין שבועה בל לא שהעובר יהא כמוחרם. וכתב עוד דאע"ג דבצבור היכא שהתנו ביניהם וקללו בגזירתם שיהיה דין העובר כמנודה שאז יחוייב בודאי להתנהג עמו ולהבדל ממנו כדין מנודה זהו מדין קבלתם לפי שכך קבלו וגזרו על עצמם ואין להם להחל דברם ואעפ"כ