ר"ן צא

ואני איני מסכים לדעתך בזה לפי שהקבורה תקנת חכמים היא ולא מדין תנאי ממון שקבל הבעל על עצמו ולפיכך (ב) כל מי שיורש כתובתה קוברה אבל דין השיור אינו מתקנת חכמים אלא תנאי ממון הוא שקבל על עצמו ואין לך להוסיף. על תנאו כלל והרי הוא לא התנה אלא שאם תמות אשתו בחייו וזו שכתב הרשב"א ז"ל שלעולם גובה בסתם שליש הנדוניא לא מן זה הטעם הוא אלא לפי שהוא סובר (ג) שכל דבר שנהגו בני אדם לכתבו אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי והוכיח מדאמרינן בפרק המקבל (דף קד) דכולהו תנאי דהתם היו דורשים לשון הדיוט והיינו לומר שכל מה שהורגלו ההדיוטות לכתבו אע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי ואפילו לסברתו ז"ל אין לנו אלא כפי מה שהורגלו ההדיוטות לכתוב ודבר ברור שתנאי השיור אינו אלא אם תמות אשתו בחייו אבל בחיי יבם אין לנו

נה הגיעתני שאלתך יקירנו שנית וראיתיך נושא ונותן באשה שאמרו בפרק פותחין (דף סה) המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו אם נאמר דבפניו אפילו בעל כרחו או נאמר דדוקא מדעתו אבל בעל כרתו לא. וג"כ ראיתיך נושא ונותן אם התירוהו בדיעבד אם הוא מותר אם לאו וכל מה שאמרת בזה יפה אמרת ושש אנכי על אמרתך. האמנם אין נדון זה שלפנינו תלוי בזה כלל ולכן איני מכניס עצמי עכשיו להכריע במחלוקתן של ראשונים אם התירוהו בדיעבד אם הוא מותר אם לאו ולא ראיתי ג"כ לאחד מן הראשונים שהכריע בזה כלל ולא אאריך ג"כ אי בפניו אפילו בעל כרחו או דוקא מדעתו לפי שאין נדון שלפנינו תלוי בזה כלל אבל עיקר, חומר ענין זה הוא מפני מה שכתבת אלי, בשאלתך הראשונה בלשון הזה, שהיתימה ההיא אסרה איסר על נפשה על דעת רבים מכל קדושין שתקבל שלא ברצון האפוטרופא בגמילות חסד שלו בכל תוקף. וכבר ידעת מאי דמסקינן בפ' השולח (דף לו). דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה

ולפיכך השיבותיך בתשובתי הראשונה דכיון דליכא לדמויי האי נדון לההיא דמרובה (דף פ) שאיני מוצא מקום להתירה דאע"ג דאמרינן התם בפרק השולח דאפי' נדר שהודר על דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה וקידושי אשה צד מצוה יש בה וכמו: ששמעת מפי וראיה לדבר מההיא דאמרינן בר"פ האיש מקדש (דף מא) מצוה בה יותר מבשלוחה אפילו הכי מצוה גמורה ליכא כיון דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה (א) ועוד שכבר ידעת מה שאמר ר"ת ז"ל דאע"ג דאמרינן לדבר מצוה יש לו הפרה לא בכל מצוה אמרו כן אלא כי ההוא מקרי דרדקי שהנדר מעיקרא טעות היה ועל דעתם הודר ועל דעתם הותר אבל במצוה אחריתי לא (ב) ויתומה זו שנדרה איסור זה בגמילות חסד, שלו הרי תלתה עצמה בדעתו להנאתו ולתועלתו ולא להנאתה שזה הוא ענין מי שהוא גמול חסד מחבירו וכיון שכן היאך שייך הכא היתר כי היכי דשייך בההוא מקרי דרדקי

ואע"פ שקרוב הדבר בעיני שיתומה זו לא דקדקה בכל זה ואפשר שהיתה סבורה שיהא איסור זה לתועלתה בלבד כדי שלא תתפתה אחר מי שאינו רוצה בתועלתה אעפ"כ אין לדון אלא כפי הלשון הכתוב בשטר וכמו שבא בשאלתך. וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו בפירוש בנדר כזה שהודר על דעת רבים שאין לו התרה דלא לדבר מצוה מיקרי כיון דאתתא לא מיפקדא. ולפיכך איני מוצא מקום להיתר זה עם היות שהדבר קשה בעיני. וג"כ הייתי נושא ונותן אם אפשר שתתקדש בשטר כיון דלא מתהניא ביה וכדתניא (קדושין דף ט) כתב על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו מקודשת ותניא נמי גבי גט כתבו על איסורי הנאה כשר וקי"ל דמקשינן הויה ליציאה וכיון שכן הוא אפשר לדון ג"כ בשטר