ר"ן צ

שם דדוקא בשהגיע לחינוך הא קודם שהגיע לחינוך אסור דאין אדם מברך לבטלה וכיון שהוא מברך ואין שותה ממנו אלא תינוק שלא הגיע לחינוך כמו שלא שתה ממנו אדם דמי ע"כ ודברי רש"י ז"ל בפרק בכל מערבין כך הם דכי אמרינן המברך צריך שיטעום דמשמע המברך עצמו והיינו טעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר. אלא כשלא שתה אדם ממנו כלל הדבר ברור שאינו גנאי בלבד אלא איסור גמור דהא קי"ל דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. ואין לספק ולומר דתינוק זה כיון שהגיע לחיוב מצוה זו הרי הוא כקטן שהגיע לחינוך שהרי הדבר ברור שאין החיוב מצד התינוק באותו קטן אלא אבוה או בי דינא הוא דמחייבי למימהליה. וכן מה שמביאין כוס שבירכו בבית הכנסת ליולדת הדבר ברור שאין הברכה מועילה ליולדת כלל ודברים הללו כל כך פשוטים שאין צריך לשאת ולתת בהם ולפיכך צריך להטעים כוס של ברכה לקטן שהגיע לחינוך

נג כתבת (א) מעשה בא לידי בראובן שהיה אפוטרופוס מיתומה אחת ומתעסק בנכסיה ועודה ברשותו השביעה ואסרה איסור על נפשה על דעת רבים מכל קדושין שתקבל בלעדי רצונו כנהוג ובגמילת חסד שלו בכל תוקף ואחר זמן רב נזדמן לה בן זוג הראוי לה במאד מאד ונתקיימו התנאים ואחר הדברים האלה הודיעני האפוטרופוס בכתבו תוקף האיסור וצויתי לשלוח אליו ציר נשכר וחליתי פניו גם במכתב להתירה יען ראיתי היתומה עגונה ועגומה גם הודעתיו שאם לא ירצה להתירה שאתירנה אני כאותה ששנינו לא נתכוונה זו אלא לשאינו הגון לה, ע"כ דבריך. ובקשת שאעמידך על דעתי

תשובה (ב) זו שכתבת לא נתכוונה זו אלא לשאינו הגון לה נראה שכוונת לאותה שאמרו בסוף מרובה (דף פ') מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה. ונראה שבאת לדמות, דכי היכי דהתם אמרינן שלא נתכוונה אלא להגון לה הכא נמי אמרינן שלא נתכוונה אלא לשאינו הגון לה ואין הנדון דומה לראייה דהתם להנאתה נשבעה ועל דעת עצמה נשבעה ולפיכך אנו אומדין דעתה בכך אבל הכא שלהנאתו של אפוטרופוס שלה נשבעה שהרי כתוב בשטר איסורה ושבועתה שעשתה הדבר בגמילת חסד שלו איני רואה שיהא כח בית דין יפה להתירה שלא מדעתו שהרי, תלתה עצמה בו שלא תתקדש לשום אדם שלא מדעתו

נד עוד שאלת להודיעך דעתי בשומרת יבם שמתה מה דין נכסי צאן ברזל שלה וגם לדעת הרשב"א ז"ל שסובר שהכל ליבם מה דין השיור

תשובה (א) אכתוב לך מה שהשיבותי, כבר בענין שומרת יבם שמתה לענין עיקר כתובה ותוספת הדבר ברור וכו' וכמו שכתבתי למעלה בסימן מ"ו. ולענין השיור שכתבת בתשובתך שאפילו לסברת האומרים שכל נכסי צאן ברזל ליבם אפילו הכי אין היבם יכול לערער על השיור ונתת טעם לדבריך שעיקר מנהג השיור הוא תחת נדונייתה ליורשיה אם אין לה ולד של קיימא ולזה כתב הרשב"א ז"ל שלעולם גובה בסתם שליש הנדוניא נמצא לפי זה שאפילו לסברת האומרים שכל נכסי צאן ברזל שלה ליבם חייב הוא להחזיר השיור ואע"פ שלא נכתב דהרי הוא כמו שנכתב דסברת הרשב"א ז"ל דבפרק המקבל בההיא דהלל היה דורש לשון הדיוט ולפיכך כתבת שדין השיור כדין הקבורה שכשם שקבורתה תחת כתובתה מתקנת חכמים ולפיכך כל מי שיורש את כתובתה קוברה אך השיור לדידן כל מי שיורש נדונייתה פורע השיור. ע"כ דבריך: