ר"ן פט

אם אעשה כך אינו אוסר על עצמו פירות אלא מזמן שיעבור על תנאו ואילך אלו דבריו ז"ל והכי נמי משמע לי דרך זה מדאמרינן בגיטין בפ' מי שאחזו (דף עו) הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומת בתוך שנים עשב חדש אינו גט אלמא כל מי שחולק עצמו בהם אין משמעותו שיחול הדבר אלא לאחר שיתקיים התנאי דאם לא כן הוה ליה במעכשיו אם לא באתי וכו' ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט וכיון שכן זה שנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו אינו במשמע שיהא אסור בו אלא א"כ יאכל התנאי ראשון אבל אכל איסור ראשון ואח"כ התנאי ואפילו שתיהן במזיד לא עשה איסור כלל כדאמרינן בההיא דנדרים דהיכא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ ואכלה פירות ואח"כ רחצה לא עשתה איסור ודוחק הוא לומר דהכא באומר בפירוש שבועה שלא אוכל זו מעכשיו שא"כ היה לו לרבא לומר סתם שאין דרכן של אמוראין לסתום אלא

לפרש

(יא) ונראה לי דכי אמרינן הכי ה"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון ההיא דנדרים דאמרינן דלא כוונה לאסור אלא פירות שתאכל לאחר שתרחץ לפי שאפילו היה דעתה שתהא מותרת בפירות קודם הרחיצה מ"מ יש מקום לנדרה לחול שתהא אסורה בפירות לאחר שתרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסרה אלא אחר שיתקיים התנאי נמצא שיהיה אפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו באכל איסור ראשון הילכך אמדינן ליה לדעתו שכוונתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו ואפילו בסוף שיחול נדרו וגם גט נמי מפני שכל מי. שמגרש בקושי מגרש אמדינן ליה לדעתיה דלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים ע"כ

נב עוד כתבת (א) מוהל שמל בבית הכנסת ובירך על הכוס בפה"ג ואשר קדש וכו' והטעים לתינוק הנימול בן שמונת ימים אם צריך שיטעום המוהל או תינוק שהגיע לחינוך כדי שלא תהא ברכה לבטלה או נאמר שטעימת התינוק הגמול פוטרתו כדאמרינן בעלמא ליטעמיה לינוקא ולא מפלגי בין קטן שהגיע לחינוך לקטן בן יומו ויכול אדם לברך ברכת הנהנין על הקטנים כדאמרינן פורס אדם לבניו ולבני ביתו הקטנים וכו' וכי תימא דהתם דוקא בקטנים שהגיעו לחינוך כדמסיים עלה בברייתא כדי לחנכן במצות וכיון שכן פשיטא לן שאינו רשאי לברך המוציא ולא בפה"ג בשביל תינוק בן שמונת ומים אלא א"כ אוכל ושותה עמהן אפילו הכי איכא למימר דהכא שאני שהיא ברכת המצוה שעשה ר"ל המילה והיא ברכת אשר קידש שכן בטעימת התינוק הנימול סגי דכיון שפורס בשביל התינוק שנתחייב לחינוך כ"ש בשביל זה שהגיע לחיוב מצוה זו ועליה נתקנה ברכת אשר קידש על היין שנוכל לברך על הכוס בטעימתו בלבד

ועוד שנראה לכאורה מלשון רש"י ז"ל בפרק בכל מערבין (דף מ) גבי ההיא דליטעמיה לינוקא שאם יברך ולא יטעום, לא הוא ולא אחר שאין בה איסור ברכת, לבטלה אלא גנאי הוא לכוס של ברכה שלא יטעמוהו וא"כ סגי לן בטעימת כל דהו מאן דהו אפילו תינוק בן ח' ימים. אלא א"כ נאמר שאין דעת רש"י ז"ל במה שהזכיר גנאי בלחוד רק בשלא יטעום המברך שהכוס בידו לשתות לאלתר ובטעימת זולתו הוא הגנאי אבל אם יברכו ולא יטעום שום אדם בברכה זו עבירה היא בידו וצריך ליזהר עליה שיטעום הוא או אחר שהגיע לחנוך שיוכל לברך ברכת הנהנין עליו. וכי תימא הרי מביאין כוס שבירכו בבית הכנסת ליולדת וא"כ לא הויא ברכה לבטלה ואין עבירה ביד המברך אדרבה הוסיף על חטאתו פשע שגרם ליולדת מעילה שנהנית בלא ברכה שאין הברכה הנעשית בבית אחר רחוק ממנה מבוי או מבואות ולא שמעה מועילה כלום בשתייה וא"כ למה תועיל שתייתה בלא ברכה למברך

(ב) תשובה לא ידעתי מה זו שאלה שהדבר ברור דכי אמרינן בפרק בכל מערבין ליתביה לינוקא דוקא בשהגיע לחינוך ובלשון הזה כתב הרשב"א ז"ל