ר"ן ט

שנשאר בידו משאר נכסיו שלא הקדיש שכולן ערבים על השעבוד שנשתעבד עם שאר בני העיר: ועל שניהם אשיב, ותחלה אומר שאם באנו לדון כפי מנהג המדינה והעיר שאלה זו אינה צריכה לפנים (א) שבודאי בענין המסים הולכים אחר המנהג ואפי' היה שלא כדין וכ פסק הגאון ר"נ ז"ל עצמו בתשובת שאלה עשירית. אבל אם באנו לדון כדינא דגמרא על הסעיף הראשון אומר שאין לפטור נכסי הקדש עניים מהמס מדין הפקר (ב) דהפקר לעניים לאו שמיה הפקר לפטור מן המעשר. והכי איתא במסכת פאה פרק ששי (משנה א) ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה. ומלבד הכלל הגדול שבידינו שהלכה כב"ה עוד יש ראיה מהא דאיתא במציעא פרק אלו מציאות (דף ל') במעשה דר' ישמעאל בר' יוסי דהוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא הוה דרי פתכא דאופי, פירש"י היה נושא משאוי של עצים. אותבינהו וקא מיתפח פירש"י עומד לפוש, א"ל דלי לי, פירש"י הטעינני, א"ל כמה שוין א"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקריה, פירשו התוספות שלא יכשלו בו בני אדם בלא תגזול, הדר זכה בהו. הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקריה, חזייה דהוה קא בעי למהדר למזכה בהו א"ל לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו, ומקשה ומי הוה הפקר כי האי גוונא והתנן ב"ש אומרים הפקר לעניים וכו'. והיא ההיא משנה דבפאה שהבאתי, ומשני אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכ"ע אפקרינהו ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה ע"כ. הרי שהסתם תלמוד סובר כן שהלכה הוא שאין הפקר לעניים הפקר. גם אין לפטרם מדין הקדש ודנימא דמה הקדש פטור ממעשרות כן הקדש עניים. דהא ליתא דאע"ג דאשכחן דנכסי יתומים כהקדש כדאיתא בפרק הניזקין (דף נב) דשנינן הכי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא. ופשיטא (ג) ודאי דהקדש עניים דינו לפחות כדין נכסי יתומים. וראיה מהא דאמרינן פרק ד' וה' בבבא קמא (דף לו) בההוא גברא דאמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתביה לעניים הדר א"ל ניתביה נהלי איזיל ואברי ביה נפשאי אמר ליה רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינם צריכים פרוזבול וכן תני רמי בר חמא היתומים אינם צריכים פרוזבול ר"ג וב"ד אביהם של יתומים וכו'. והשתא הוינן אנן בה קאי בעניים ומייתי ראיה מיתומים, אלא לאו ש"מ דין הקדש עניים כיתומים וכל היכא דנכסי יתומים כהקדש הכי נמי הקדש עניים כהקדש. וכן תמצא שפסק הרי"ק בספר תשובותיו בשאלה קצ"ד, (ד) ומשום הא איכא למאן דמתיר להלוות הקדש עניים אפילו ברבית קצוצה דשווי להו הקדש גמור מ"מ ודאי (ה) דלאו הקדש גמור לא נכסי יתומים ולא הקדש עניים הוו הקדש גמור, דליכא למימר בהו כדאמרינן גבי כהנים דזכו משלחן גבוה ומשום הכי הוי הקדש גמור מה שבא ליד כהנים דהנותן נותן לגבוה ואינהו זכו משלחן גבוה אבל הכא הנותן נותן להדיוט ממש ואין הפרש בו לנכסי הדיוט, דלא מסתבר שיהא חמור הקדש עניים בזמן הזה מלקט שכחה ופאה דהוי ממון של עניים שנתן להם מן התורה ונשתעבד בהם האדם ונתחייב דלא מצינו בשום מקום דלהוי הקדש

ועוד ראיה דאינם הקדש דנאכלים בכל מקום ובטומאה שלא נזהרים בדברים אלו רק במעשר ראשון ושני ובתרומות ובכורים אבל לא במעשר עני. וכן כתיב ואכלו בשעריך. ועוד ראיה דמתירים לבעל הבית כשאין עניים בלא פדיון כדאיתא בפרק הזרוע (דף קלד) לוי זרע בכישר, פירש"י שם מקום, ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים. וכן (ו) אמרינן התם (דף קלא) זה הכלל כל דבר שהוא בקדושה, ופירש"י שאסור לזרים, כגון תרומה ותרומת מעשר וכו' עד וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע ולחיים וקיבה ובודאי שדין לקט שכחה ופאה כמתנות כהונה דהוו חולין כמו שראינו שם בסוגיא ההיא דמדמי להו אהדדי. ואע"ג דפטירי פאה ולקט ושכחה ממעשר היינו משום דדרשינן מקרא דגזרת הכתוב הוא כמו