ר"ן י

שדרשו בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש ללוי חלק בה שאם הוא עני נוטל פאה. והביאה רש"י והתוס' פרק מקום שנהגו (דף ח) במעשה דבן בוהיין ופשיטא ודאי דלא חמירא צדקה (ז) דלא נתחייב בה אם לא מדין נדר כדאמרינן בפרק קמא דר"ה (דף ו) בפיך זו צדקה דלא שייך בה דין הקדש גמור וממש. וכן אמרינן בהדיא בפ"ק דערכין (דף ו) דגרסינן הכי תניא כוותיה דרבא נדר צדקה ואין הקדש צדקה וכו' עד ה"ק צדקה כהקדש שהיא בבל תאחר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה ע"כ. וכן דן הגאון עצמו לעיל (סימן א') דכל ספק שבין אדם לעניים הו"ל כספק שבין אדם לחבירו וכן פסק בעל הטורים בטור ח"מ סימן צ"ה בסוף וז"ל, (ח) ומה שמקדישים בזמן הזה לבהכ"נ וכו' דינו כשאר נכסי הדיוט, ואמר עוד בסי' רי"א בשם אביו ז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה, וכתב עוד ביור"ד סימן קס"א וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת"ת או לצורך בה"כ. אבל אסור (ט) להלוותם ברבית דאורייתא אע"ג דהקדש גמור כגון שהוקדש (י) לבד"ה מותר להלוותו אפי' ברבית דאורייתא. הרי לך מבואר דלאו דין הקדש איכא בהקדש עניים. דיקא נמי דאמרו כהקדש ולא הקדש ממש דכמה יש לחלק ביניהם, ואין סברא שהמתיר להלוות הקדש עניים ברבית דאורייתא שיסבור שיהיה הקדש גמור (יא) אלא טעמא הוא משום דהוי ממון שאין לו בעלים ואין לו תובעים כדאיתא בריש הזרוע (דף קל) מבואר בסוגיא שם ודוק ותשכח כי אין רצוני להאריך, ופשיטא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה והגבאי דהוי שליח אין שליחות לדבר עבירה. ועוד דאין שליחות בלא בעל משלח וליכא מאן דמשלח ואפילו בממונא דקייץ להו לעניים שרי דלא באה הרבית ליד מלוה דלא זכה בו עני אלא מאחר שבא לידו

וגם אין לפטור מהמס מהאי טעמא דאין להקדש עניים בעלים, דתרי (יב) מיני מסים איכא חד כרגא דרמי אקרקפתא וחד טסקא דרמי אקרקע ואממונא בכרגא ודאי פשיטא דמלכא לא איקפד ליה דלא איגרע חק המלך מהגלגולת מפני הקדש עניים והמקדיש חוב גלגלתו נשאר והעני ג"כ חב בגלגולת ולא יתמעט הגלגולת מפני זה, אבל בטסקא השעבוד נשאר על הממון וכן דן הגאון עצמו בתשובה עשירית ע"ש. והראיה מבוארת מהא דאמרינן בחזקת הבתים (דף נה) והני זהרורי דזבין ארעא לעסקי זבינייהו זביני וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא מאי טעמא כרגא אקרקף דגברי מנח, וא"כ אפילו אין לממון בעלים נתחייב הממון ואין לפטרו. אבל אדרבא יש להביא ראיה שחייבים במס מכמה טעמים. (יג) חדא שכבר התבאר דדמו נכסי הקדש עניים לנכסי יתומים ונכסי יתומים חייבים במס כמו שמצינו בהשותפין דב"ב (דף ח) ובהמקבל דמציעא (דף קח) אמר רב יהודה הכל לאיגלי גפא אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא. וכן עוד שם ואמר רב אסי אמר רבי יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא א"ר פפא לשורא ולפרשאה ולטורזינא, פירש"י לתקון החומה ולפרש ההולך סביבות העיר לשמרה ולידע מה היא צריכה ולשומר כלי זיין של בני העיר, אפי' מיתמי. כללא דמלתא כל מילתא דאית להו הנאה מיניה אפי' מיתמי. וכתב האשרי ובתוספות שם וז"ל וכתב הר"ר יוסף כל מילתא דאית להו נטירותא ליתמי כגון מיני פורעניות אבל ארנוניות לא רמינן איתמי. ויראה לי (יד) דכל מיני מסים מידי דנטירותא נינהו כי הם השומרים אותנו בין העמים כי מה תועלת יש לאומות בנו לשמרנו ולהושיב אותנו ביניהם אלא בשביל הנאה שנאותין מאת ישראל לגבות מהן מסים וארנוניות, וא"כ נאמר דה"ה לנכסי הקדש עניים דאית להו הנאה בשמירה וחייבים. וגם (טו) ראיה דבמסים וארנוניות אזלינן אחר דעת המלך משום דינא דמלכותא כדאיתא בחז"ה (דף נד) דקאמר התם באגי מטמרי, הוו דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא למלכא מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. פירושו לא תקשי לי מהתם דלאו משום דינא אלא משום שכן דעת המלך אזלינן אחר דעת המלך. ואם כן בהיות דעת המלך שכל