ר"ן פ

קונם אכילת בשר עלי כיום שמת בו אביו וכיון שכן בנדון זה שאסר עצמו על האשה בחרם שהוא כמו קונם לא אמר כלום. אלו דבריך

ואני אומר' דאע"ג דלמר פשיטא ליה לדידי מספקא לי לפי שגדולי המורים ז"ל חלקו על סברא זו ואמרו דכיון דחזינן סוגיי טובא דמשמע מינייהו (ו) דיש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר כדאמרינן איזהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר אלמא יש נדר בלשון שבועה דהא שלא אוכל קאמר ובפרק שבועות שתים בתרא (דף כב) נמי משמע דיש שבועה במקום נדר דאמרינן התם באומר אכילה משתיהן עלי שבועה והא האי לישנא לישנא דנדר הוא וקאמר ליה גבי שבועה אלמא מהני. ולפיכך אמרו מגדולי המפרשין ז"ל דליכא לשבושי הנך סוגיי ולמימר דלא בדקי בלישנייהו אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שאמרה בלשון נדר מהני. מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה הוא דהא אמרינן בנדרים דנדר ושבועה לא שוו בלישנהון אלא מדין ידות הוא דמהני נדר דנדר שאמרו בלשון שבועה כיון דלבו ופיו שוים לאסור אכילה על עצמו אע"פי שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי וכן בשבועה שאמר שבועה ככר זה עלי כיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילתו מככר זה בשבועה מהני מדין יד ולפי דעת זו אפילו, נאמר דחרם כקונם דמי אע"פ שלא אמרו בלשון נדר מהני. אבל מ"מ תמה אני על עצמך, אם כדבריך אפילו צבור שהחרימו שלא יעשה אחד מהם דבר פלוני לא מהני ולא מידי וכן חרם ר"ג ז"ל עצמו אילו אמרו בלשון זה לא חל כלל ובודאי ליתא שאפילו כדבריך מ"מ העובר עליו הרי הוא מוחרם וכן אם אחד מהם קבל עליו חרם ועבר עליו ודאי משמע דהוי הוא מוחרם ויש באדם כח להחרים עצמו כדאמרינן תלמיד. חכם מנדה לעצמו. ובר מן דין דחרם משמע דמדין שבועה מהני מדתניא בילמדנו בשם ר' עקיבא עליה דהאי קרא דכתיב כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת ותניא התם (ז) וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה

וכתבת עוד שאפילו נאמר שהחרם יש לו דין שבועה דאסר עצמו על חפצא אפ"ה בנדון זה לא אמר כלום כי אין זה נשבע אלא כמו מתפיס בשבועה שאומר אני מקבל עלי חרם שעשה פלוני והרי זה כמו שנשבע על דבר אחד ושמע חבירו. ואמר ואנו כמו זה דלא אמר כלום דהא קי"ל כרבא שחולק על אביי פרק ג' דשבועות (דף כ) ואומר דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואע"פ שיש מי שפירש דדוקא לענין קרבן אבל איסורא מיהא איכא מ"מ דעת האלפסי ז"ל דאפילו איסור ליכא, אלו דבריך והוספת בהם תמה על תמה דמה ענין מתפיס בכאן שאילו ר"ג ז"ל אסר לאדם אחד ידוע ואחר כך בא ראובן זה ואמר הריני כאותו אדם בזה היית יכול לומר דהוי מתפיס אבל ר"ג לא על אדם אחד בלבד גזר אלא על כל הכפופים אליו וראובן זה אע"פ שהיה מכלל כדי לחזק עוד הדבר או מפני שנהגו אנשי מקומו בכך קבל עליו אותו חרם בפרט ומה ענין מתפיס בכאן וכי תלה עצמו ראובן זה באדם אחד שנאסרה אשה אחרת עליו הא ודאי לא היה ולפיכך איני רואה בכאן היתר לחרם זה שלא מדעת האשה. (ה) אבל מדעת האשה בזה יש לדון דאפשר מדעת האשה יש לו היתר ולא עוד אלא שיש לדון שאפילו היתר אין צריך שכיון שחרם זה לתקנת האשה נעשה והיא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לה ואינו צריך היתר והוה ליה כאותה ששנינו בריש פרק ארבעה נדרים (דף כד) קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חיטין ושאי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי, אלא שאני מפקפק בזה (ט) כי שמא חרם זה לא לתקנת הנשים בלבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו עריבה בתוך ביתם וכל כה"ג חרם ב"ד הגדול כר"ג ז"ל אי אפשר להתירו. ולא עוד אלא אפי לא שלתקנת