ר"ן עט

זירא אין דעתו לחזור הוה. ובאת לדון מכאן שאף ראובן זה כיון שדעתו להשתקע במקום שנוהגין היתר לישא שתי נשים שיכול לישא אחרת כמנהג המקום שדר בו. אלו דבריך. והם אצלי דברי תימה דמתניתין דפרק מקום שנהגו אינה ענין לנדון שלפנינו, כלל דהתם מיירי במנהג שנהגו אנשי העיר מעצמן ואותן מנהגות הן נקבעין על דרך זה (א) שאדם חשוב שבעיר מנהיג איסור בדבר אחד לעשות סייג לתורה ובני עירו נשמעין אליו ונוהגין איסור בדבר ובניהם אחריהם מפני שראו אבותיהם שהיו נוהגין איסור בדבר אף הן נוהגין כמותם דור אחר דור וכל מי שבא לאותה העיר ג"כ חייב לנהוג המנהג שלהם מתקנת חכמים וכפי האי גוונא ודאי כל מי שיצא משם ואין דעתו לחזור אין נותנים עליו חומרי אותו מקום שיצא משם (ב) אבל ב"ד הגדול, שהחרים דבר אחד על כל אנשי גלילותיו עליהם ועל זרעם וקבלוהו עליהם, איני רואה מתוך אותה משנה דכל היכא שאחד מבני בניהם מאותם שהחרס היה חל עליו בעודו במקומו שנאמר שמפני שיצא ממקומו יהא מסולק החרם מעליו לפי שחרם זה אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברא רמי. ודקא אמרת שלא יהא חרם רבינו גרשון, ז"ל חמיר מאיסורא דאורייתא והבאת ראיה ממגרומתא דרב ושמואל גם זו אינה ענין לנדון שלפנינו כלל משום דרבי זירא הוה סבירא ליה דמגרומתא דרב ושמואל שריא ואעפ"כ כשהיה בבבל היה נוהג איסור בדבר (ג) לפי שבני מקום אחד. חייבין לנהוג כרב גלילותיהם ואפילו היכא דרבים חלוקין עליו כדאמרינן במקומו של רבי אליעזר היו כורתים, עצים לעשות פחמים לעשות ברזל וכ"ש כשגדוליהם מחמירים בדבר אחד שאין לאחד מאנשי מקומם להקל בדבר ומשום הכי אע"ג דהוה סבירא ליה לר' זירא דמגרומתא דרב ושמואל שריא אפילו הכי כשהיה בבבל היה נוהג בה איסור אבל כשעלה לארץ ישראל ולא היה דעתו לחזור כיון דאיהו הוה סבירא ליה דההיא מגרומתא שריא הרי לו היא כארץ ישראל בהיתר גמור ומה ענין זה לחרם שהחרים ב"ד הגדול על אנשי גלילותיו וקבלוהו עליהם ועל זרעם כדי שנאמר ששינוי מקום יקרע גזר דינו זה אינה תורה

וכתבת עוד דמעשים, בכל יום שקהל אחד מסכימים בדבר אחד שלא לעשותו או לפרוע דבר ידוע ואמרו בסתם כל אדם יפרע כך וכך לצדקה לשנה עד עשר שנים ובתוך אותו זמן אחד מהם הולך לדור למקום אחר ובכה"ג המנהג פשוט שאותו שיצא משם פטור מאותה תקנה ובאת לדמות נדון שלפנינו לענין זה ואף בזה חוץ מכבודך לא צדקת דודאי כל כה"ג פטור וטעמא דמלתא לפי (ד) שהדבר מוכיח מתוכו שלא נתחייבו אנשי אותה העיר באותה צדקה וכיוצא בה אלא כל זמן שהם דרים באותה העיר לפי שכל קהל חייב לפרנס עניים שבמקומו וחל עליו פרנסת אותן עניים שבאותו מקום וכשאחד מאנשי העיר משנה מקומו נפטר מלפרנס עניים שבמקומו וחל עליו פרנסת אותן עניים שבאותו מקום שהולך במאי דמטי ליה ולפיכך כשהצבור מחרימין או מתקנין שיתן כל אחד דבר קצוב לשנה לפרנסת ענייהן הדבר ברור שהמקום גורם וכל כהאי גוונא הויא ליה אומדנא דמוכח וקיימא לן דכל כהאי גוונא אזלינן בתר אומדנא כדמוכחא בדוכתי טובא בנדרים (ה) אבל חרם זה של רבינו גרשון איני רואה בו שום הוכחה כל שיהא תלוי במקום

וכתבת עוד שאע"פ שקבל עליו חרם ר"ג בפירוש שנראין הדברים שאינו צריך היתר שהרי לא נשבע ממש אלא אני מקבל עלי חרם פלוני שלא אשא אשה אחרת ואם נתן לחרם דין נדר כמו קונם אז לא חל הנדר דאין נדרים חלין אם לא שאסר החפץ עליו כדאמרינן בנדרים (דף ב) תנא נדרים דמיתסר חפצא עליה א"כ בנדון זה דלא אסר חפצא עליה אלא דאמר שלא אשא אשה פלונית שאין זה שום דבר והא אמרינן פרק ג' דשבועות (דף כ) הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבא או כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כבר פירשו בתוספות דלאו דוקא זה הלשון אלא כגון שאמר