ר"ן ז

זה אינו בין אדם לחברו אלא בין יורש זה להקדש של עניים הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא, שאין הדבר כן (ו) אלא כל ספק שבין אדם לעניים הוי כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע וראיה לדבר מדאמרינן בסוף פרק הזרוע (דף קל"ד) רמי ליה ריש לקיש לרבי יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה כו' ומשנינן אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיוב קיימת אמר ליה אביי הרי עיסה דבחזקת פטורה קיימא ותנן גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו' א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא. אלמא ספק ממונא שבין אדם לעניים קולא לנתבע והיינו דגרסינן בפ"ד דיומא תנן התם הנחתומים לא חייבו עליהם להפריש אלא תרומה גדולה בלבד ואמרינן בשלמא מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה. אלמא בספק עניים אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וקולא לנתבע

עוד אהיה דן לפניך שאפילו נתברר שזה נתכוין לומר שכל מה שידור בנדר אחר יתן כנגדו להקדש חולים, יורש זה אינו מחויב בכך לפי שנדר הקדש חולים אינו חל עד שידור אותו נדר אחר ובאותה שעה בלבד הוא חל ולא בשעת דבריו הראשונים, ולפיכך כל שבשעת נדרו שני אינו זוכר מנדרו הראשון לא חל נדרו דהוי כההיא שמעתא דככרות דפרק שבועות שתים בתרא (דף כח) דהאומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור. והסכימו הראשונים ז"ל דלאו דוקא פטור אלא אפילו מותר לו לאכול את השניה שכיון שחלות איסורא בשעת אכילת ככר של תנאי היה ובשוגג נאכל לא חל איסור על השניה כלל. אף כאן חלות נדרו של חבורת חולים בשעת נדרו של ת"ת הוא וכיון שאפשר שוגג היה מתנאו הראשון שכן הדברים מראין ואין ספק שטוענים ליורש בכך נמצא שלא חל נדרו ותנאו הראשון של חבורת חולים כלל. ולפי שהדברים הללו באותה הלכה רחבים ועמוקים מני ים איני מאריך בזה וכ"ש שאן שונין ואין מפרשין לחכם אבל הדבר ונכון וברור דוק ותשכח. ומ"מ בנדרו של ת"ת אין ספק מן הטעמים שנתפרשו למעלה. וכ"ש שיורש זה אומר שאביו צוהו בשעת מיתתו שיתן מנכסיו כל מה שנדר לגבאי ת"ת כאשר נדר. ואין ספק שזה לא נתבטל כלל מחמת תנאו הראשון, שלא התנה אלא על נדר שידור בבית הכנסת והרי זה כחוזר ונודר ומצוה את בנו בשעת מיתתו ונאמן יורש על עצמו בכך יותר ממאה איש: ב (א) עוד שאלת בעיר הזאת יש ממון הקדשות קרקעות שהקדישו הבעלים שינתנו כל הפירות לעניי העיר הן מעות או עסק שהוקדש שיחלק לעניים ויש מהם שהוקדשו שיתחלקו הפירות לבד וישאר הקרן קיים ביד הגבאי, ועכשו נתעוררו קצת ממנהיגי הקהל הממונים על גביית המסים והוצאות העיר ותובעין לגבאי ההקדשות שיפרעו מאותם נכסים מס והוצאות כמו משאר נכסי יחידי הקהל, והגבאים טוענין שהקדשות כולן פטורים מכל הוצאות העיר ומכל מס. סוף דבר נסתפקו בענין זה. יש שאומרים שבודאי הממון הזה אע"פ שהוא מוקדש חייב כשאר ממונות יחידי הקהל מפני שכל המסים והוצאות נגבין לפי ממון הקהל שכן נהגו אם שיהיה מדינא או ממנהג או שכן הוא דעת אדוננו המלך יר"ה על המס, ואפילו כשתמצא לומר שיגבה לפי נפשות יגבה בשביל נפשות עניי העיר שהם בעליו ואע"ג דלא קייץ להו ואע"פ שממון תלמידי חכמים פטור מכל מסים ותשחורת וכל הוצאת העיר לפי סברת הרמב"ם ז"ל ומקצתם לדברי הכל משום טעמא דאתמר בגמרא ב"ב (דף ח) דרבנן לא צריכי נטירותא ה"מ רבנן ואפשר לומר ה"ה הקדש ת"ת או לספר תורה ועטרה לו או לשמן המאור אבל הקדש עניים לא, ויש מי שאמר בודאי זה הממון פטור מפני שזה הממון מוקדש לשמים ולא צריך נטירותא ואינו כשאר ממון שביד עניים שהוא חייב משום דלא קייץ להו אינו כשלהם אלא הוא מוקדש למצוה. ועוד שאינו נראה שיהא דעת אדוננו המלך בבקשת המס לעניים ולא לשום ממון מוקדש לשם שמים. עוד שכבר הנהיגו רוב