ר"ן ו

בפירוש שהוא רוצה לזכות מעכשיו אם אמר מנכסי זכה הקדש כדין ש"מ האומר תנו מנה ולא אמר מנכסי אם יש לו בעין אותו סך שזכה נותן אין לו בעין לא אמר ולא כלום כיון שפירש ואמר מעכשיו אבל האומר אתן מנה לצדקה חייב להשלים נדרו אפילו אין לו באותה שעה ומפני שדעתן של בני אדם הוא עכשיו בכך שיהיו תופסים על דרך זה סתם נדרים והקדשות שלהם. ובנדון שלפנינו בן חבורה זה שהתנה ואמר שמחצית מה שידור יהא לחבורת חולים אם במקדיש מעכשיו אתה תופסו לא אמר כלום אא"כ היה לו אותו מנה בעין הא לאו הכי לא וכמו שנתפרש למעלה, וכיון שכן אין צד לקיום תנאו אלא על דרך שנתכוין לומר אתן ולפי דרך זה אם יש מצוה בנדריו הרי הוא חל ומתחייב בנדרו ואם לאו לא אמר ולא כלום. מעתה אם מתנה זה נתכוין שכשידור מנה לת"ת יתן מקצת אותו מנה להקדש חולים, איזו מצוה יש בנדרו שיחול כי מי הודיעו מתן שכרן של מצות שתהא מצות צדקה גדולה מת"ת, הא אין עליך לומר אלא שנתכוין שכשידור מנה לת"ת יתן כנגדו מנה להקדש חולים, נמצא שלפי דרך זה הקדש ת"ת זכה בנדרו אלא שהיה מחויב לידור כנגדו להקדש חולים ולא נדר

שמא תאמר לא כי אלא הקדש ת"ת לא זכה אלא במחצית נדרו שהדברים מראין שהנודר בשעת נדרו לא היה זכור בתנאו הראשון, והוה כההיא דאמרינן בפרק ד' דנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה אומר כל נדרים שאני עתיד לידור הרי הם בטלים ואסיקנא ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר דכיון שלא היה זכור הוו להו נדרי שגגות, אף כאן כיון שהתנה זה מתחלה שיהיה מחצית נדרו להקדש חולים ובשעה שנדר לא היה זכור מאותו תנאי נתבטל מקצת נדר זה של ת"ת ובאותו מקצת חל נדר של הקדש אולי מכח נדרו ותנאו ראשון. הא ליתא דמאן אמר לך שמנה זה שזכה לת"ת שהוא הפך מתנאו ראשון דלמא במנה זה שנדר לא בטל תנאו שהרי אפילו לדבריו הראשונים היה יכול להקדיש מנה לת"ת ותנאו הראשון לא נתבטל מחמת מה שנדר אלא מחמת מה שלא נדר מנה אחר לחבורת חולים

ועוד שאפי' אתה אומר שנדר זה הוא הפך מתנאו הראשון ואפילו בעת שנדר אפילו הכי לא נתבטל נדרו (ד) שכבר כתבו בעלי התוס' ז"ל שאותה משנה דהרוצה שלא יתקיימו נדריו לא נאמרה אלא בנדרים שבינו לבין עצמו לפי שעל דעת עצמו הוא נודר אבל בשבועות שבין אדם לחבירו לא לפי שכל הנשבע לחבירו על דעת חבירו הוא נשבע ולא על דעת עצמו וכדמוכח סוגיא דסוף שבועות בתרא ובפרק ד' דנדרים ואין דעת חבירו שתבטל מה שהוא שומע מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מה הוא. וכי תימא ה"מ בנשבע לחבירו אבל כאן נדר הוא שנדר על דעת עצמו ומחמת תנאו הראשון נתבטל (ה) ליתא. דכיון שיש בעיר חבורת ת"ת כל אחד מבני החבורה הרי הוא כבעל דבר בנדרו של זה. וראיה לדבר מדאמרינן בפ' חזקת הבתים (דף מג) האומר תנו מנה לעניי בני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואסיקנא דאע"ג דקיץ להו נוגעים בדבר הן ואין כשרים לדון דניחא להו דכיון דרווח רווח, וכ"ש בנדון זה דבני חבורה זו הרי הן כבעל דבר בנדר שנדר זה לחבורה. ואין לומר שמכח תנאי הראשון נדרו נתבטל ולפיכך אין ספק שהקדש ת"ת זכה בנדרו אבל לענין הקדש חולים איני רואה שנוכל לחייב יורש זה לתת להקדש חולים כנגד מה שנדר אביו לת"ת דשמא לעקור מקצת נדריו שידור לאחר מכאן נתכוין ושיחול באותו מקצת שיתבטל על הקדש חבורת חולים וכיון שאין בדבריו כלום כמו שנתפרש למעלה כיון שלא נתבטל מקצת נדרו של ת"ת לא חל על אותו מקצת הקדש חולים, ואין לנו הוכחה ברורה שירצה אביו לומר שאם ידור מנה לת"ת שידור כנגדו להקדש חולים כדי שנחייב את היורש בכך. ולא עוד אלא אפילו אמר כך אין חיובו ברור שהרי לא אמר אתן כך וכך אלא אדור כך וכך וכיון שלא נדר אפשר שלא זכה. ולפיכך נ"ל בנדון זה שכופין את היורש לפרוע מה שנדר לת"ת, אבל לחבורת חולים כיון שהדבר ספק הוא אין מוציאין מידו שלא תאמר כיון שספק